אסיה היא מין יבשת שאין בה. אין אמריקאים, אין שבדיות, אין כסף
ואין מה לעשות. מעניין אם התרמילאי הישראלי הממוצע מודע לכך
שהבחירה שלו בטיול להודו היא העדפת הלא כלום. לתוך ואקום
תרבותי ולגאלי יצקו יזמים ממולחים אוירת שנטיפי וג'ראס- והרי
לכם אטרקציה תיירותית. הטאג' מאהל אומנם מרהיב, אבל כמה צברים
חרמנים אחרי צבא יסעו חצי עולם כדי לראות בנין?
משום שמעולם לא חיבבתי טיפוסים חומרניים, חמדתי את ההיפך.
ארזתי שלוש וחצי שנים במדים (ככה זה שאתה דופק נפקדות באמצע
הקבע), ארבעים ושתיים משכורות צבאיות וחפיסת קלפים לתיק
וביקשתי מבתיה, שסידרה פעם להורים שלי את פריז במחיר טוב,
לכרטס בתאריך את מחר. עד היום, כמעט שבע שנים אחרי, אמיר לא
שכח שהברזתי לו מהשותפות שהכרזנו, אבל דרום אמריקה קורצת פחות
למעוניין בשיממון. והודו הרבה יותר.

הנחיתה דוקא היתה רכה, במיוחד מבחינה מילולית. המטוס הקל
שהשתעל על מסלול העפר פלט אותי ועוד שני הולנדים בלי שפם לכפר
שמידי פעם חולף בזכרונו שמו. הדבר הראשון שמיציתי במעונו הארעי
ההוא היה הבטלה. באופן בלתי מפתיע במיוחד, גם שמאסתי ברביצה
בפרברים והתמקדתי בערים הגדולות, שגרת יומי לא השתנתה. על פי
רוב, הייתי פוצח בנמנום בוקר, ממשיך לשנת צהריים ומנוחת בין
ערביים. הערב והלילה הוקדשו לשינה.
פעם תמיד היו אומרים לי, שלא משנה לאן אלך, חשוב מה אעשה
כשאגיע לשם. עם השנים שחלפו, עבר מעטיפת מחברות בעטיפות ניילון
לימים שאני מתמקח עם בעל בסטה בשוק של דלהי על חבילת קטורת.
בין לבין, הבנתי שעד שלא יבוא המשיח, עדיף לקחת את הגיגי
החוכמה של אדם אחר בערבון מוגבל. מאוד.
השיטוט הזה, במבוכי הסמטאות המעופשות של בירת הודו, כמו גם
באידאות שהלעיטו אותי בילדות, מוביל לא אחת למבוי סתום. הסוף
יכול להיות בדמות בנין מט ליפול שבנו באמצע השביל-רחוב, ויכול
להיות הכרה עמומה שבעצם, את האמת הזאת אני גיבשתי לעצמי. חבל
לטפול אשמה על המורה מהיסודי או דוד יצחק שהיה מתנה שקית
ממתקים בהרצאה של שעה על המולדת וערכים של אנשים מוזרים שהוא
כינה חלוצים. יחסית לשאר הרגעים בעלי המשמעות בחיי (הלידה,
הפעם הראשונה והנצחון של מנצ'סטר בגמר), התובנה שהצלחתי לרכז
כמה מחשבות לכדי אקסיומה היתה מלהיבה למדי.

בתיכון, נדמה לי שבאיזור סוף י"א, מירב עזבה אותי כי, לדבריה,
אני טיפוס שחושב יותר מידי. "אמנם אתה קיים, אבל לנתח כל
דבר?". היות ונהלתי מעקב מדוקדק אחר התופעה, בטוחני שרק אז
האשים אותי מישהו בחשיבה מאומצת. בדרך כלל הייתי מה ששינקנאיות
של סוף שנות התשעים היו מכנות "זורם", או בתרגום לעברית מדוברת
- איש שעושה מה שטוב עכשיו. המחר הוא אויבו הגדול של אנשים
מסוגי, ולכן האהלתי את הרגע וקידשתי אותו. תזהו את שאר החברים
בכת לפי סימן היכר בולט במיוחד - מקרר "אמקור" ישן שהפריטים
המאופסנים בו הם פרוסת גבינה צהובה אחת, עגבניה עם עובש ובקבוק
מים קרים. ריק.
אין לי מושג למה או מדוע הייתי צריך את האווירה של הודו כדי
למצוא קתרזיס מנטלי. אל תתבלבלו עם הנאומים של הפריקים ארוכי
השיער שמטיחים בכם על הקסם בתת היבשת. אם ריח שלא מבייש את
חיריה בשרב של סוף ספטמבר וצפיפות של תחנה מרכזית ביום ראשון
מתלכדים ל- "קסם", זה מענה להגדרה סוביקטיבית. ובכל זאת, בין
שאיפה ללגימה, עבר עלי תהליך מוזר של התבגרות. בפעם הראשונה
בחיי, לא כולל השלב שהחלטתי שבאטמן מנצח את כל השאר (מבלי
להתחשב בספיידרמן, כי גם עליו כבר עשו סרט), נוצר לי די פנאי
לגבש חוטי מחשבה פרומים לאריג, שאם הייתי מדען, היה מועמד
לתואר המחייב "תיאוריה".

ההשערה שלי גרסה שאין חיה כזאת חינוך. למעשה, בלי קשר למודעות
עצמית, צירוף דפוסי ההתנהגות שלך הם אקט של בחירה. אני מכיר
שמרניות שיכלו לחזור הביתה ביסודי הרבה אחרי שגררו את כולנו
לישון, ונרקומנים שגדלו במשפחה שכיבו בה את הטלויזיה כשהיה
"מקגיוור", בטוענת עודף אלימות. במסקנה הנמהרת שהגעתי אליה, יש
מעט מאוד ניחום, כי הייתי רגיל להאשים את מולידיי בכל פעם
שמישהו היה מטיח בי עד כמה זה מגעיל לקנח את האף בשיפולי
השרוול. וכך, התוצאה העגומה היתה שלא נותר לי אלא לתרץ במונחי
תועלת את כל המנהגים הקלוקלים שילדות במדינת היהודים מחדירה
ביצור אנושי. מסטיקים בכסא היה פשוט יחסית, כי מאפרות בהודו
נפוצות כמו מסעדות כשרות בתל אביב, אבל כשההיא מהרצליה שהכרתי
בהרים עזבה תוך צעקות בלתי מובנות על ריח לא נעים נגמרו לי
ההסברים.
כתחליף להעדרה של מערכת חינוכית בחיי, לפי תפיסת עולמי
המעודכנת דאז, פיתחתי בזריזות מרשימה מנגנון אחר, יעיל במידה
משתנה- הדחקה. כביכול, בא לציון גואל, שכן הטכניקה המרשימה הזו
הופכת כל נגע וכל חטא לזניח או ללא קיים. המציאות והאמת, שני
מושגים שהעדפתי להדחיק גם אותם, הוכיחו גם כאן עליונות בלתי
מסוייגת, כי התכחשות לכך שנותרתי בלי חברים לדרך, בלי כסף ובלי
המיני- דיסק שמכרתי בשביל סיגריות היתה למעלה מכוחותיי.
מלווה בפטריוטיות שהפכה למפלטי האחרון, רוב התקווה שלי הוקצתה
ליכולות הטכניות והסימפטיה שאקבל בנציגות ישראל. לא ממש הבנתי
למה גם אחרי שדיברתי בעברית רבע שעה המאבטח התעקש לראות דרכון,
כאילו ששפת הקודש היא מגמת לימודים רווחת, אבל ויתרתי. אמא
נבהלה בהתחלה, אבל הכסף הגיע כעבור שבועיים. בצ'ק, למקרה
שתהיתם.
הדרך מנתב"ג הביתה היתה שקטה (הרדיו התקלקל בגשם, סיננו),
והזריחה שהתעקשה להפציע גם הפעם ציירה תפאורה בלתי אפשרית
לשיחה כנה.
אבל כשנכסנו הביתה, עוד לפני הקפה, אמרתי לאבא שאני מצטער.
צדקת.