שחר אף פעם לא הצליחה לראות את כולה במראה הארוכה בארון...
בעצם אולי פעם כשהיא הייתה קטנה, אבל היום היא כבר לא זוכרת את
זה. היא תמיד הולכת אחורה, אבל גם לזה יש גבול... יש קיר שחוסם
אותה שם. אז במראה היא מסתכלת ובוחנת חלק חלק. קצת קצת כל פעם.
שחר אבל בכלל לא אוהבת את להסתכל במראה, כי אז היא רואה את
עצמה והיא לא אוהבת את עצמה.
תמיד כששחר אוכלת היא מרגישה שהצלחת שלה יותר קטנה מזו של מי
שיושב לידה ושהוא יכול לקחת בבת אחת יותר והיא ישר מקנאה
והולכת לקחת עוד מנה.
ההורים של שחר אף פעם לא צועקים על חשבון הטלפון והפלאפון
אצלה, כי שחר אף פעם לא מדברת בטלפון, כי לא מתקשרים אליה והיא
לא מתקשרת לאחרים, כי אין לה למי.
שחר אף פעם לא אומרת שאין לה מה ללבוש ליציאה, כי את שחר לא
מזמינים לצאת. שחר תמיד נשארת לבד בבית בשישי בערב ורואה
טלוויזיה ואוכלת עוגה, לפעמים אפילו היא מסיימת תבנית שלמה.
לשחר אין בגד ים, כי היא אף פעם לא הולכת לים, היא לא הולכת גם
לבריכה, היא לא חושפת שום דבר מגופה, יש אנשים שחושבים בגלל
הבגדים שהיא דתייה.
שחר לא אוהבת להסתכל בבנות יפות חתיכות ורזות. שחר אפילו שונאת
אותן, ולא משנה כמה נחמדות הן ינסו להיות. כי שחר מקנאה. שחר
גם רוצה להיות רזה. היא תמיד הייתה ילדה שמנה, עוד בגן כולם
היו מציקים וצוחקים עליה ותמיד היא הייתה הולכת ובוכה בצד
והגננת הייתה מנסה לנחם אותה ונותת לה עוד עוגה כדי שיהיה משהו
מתוק והיא לא תרגיש עצובה.
שחר קוראת כל בוקר עיתון ומחפשת ידיעה על שיטת דיאטה חדשה כדי
לנסות גם אותה, בתקווה שהיא לא תגמר כמו האחרות- במקום להוריד
היא עולה ואז כדי לנחם את עצמה היא פותחת חגיגת זלילה.
שחר מקווה, מאמינה אולי בעצם צריך לומר מתפללת שיום אחד משהו
אחר יהיה, מישהו אחר יבוא, משהו ישתנה.
שחר לעולם לא תדע שהבעיה היא לא באמת אצלה.