New Stage - Go To Main Page

טיטי אם
/
מריח כמו רוח נעורים

חזרתי 8 שנים אחורה.
8 שנים בדיוק.
קובי היה אצלי בבית. הוא היה אצלי בחדר.
שירי הביאה אותו אליי, ובאותם רגעים נראה היה לי שהוא הבן אדם
המרהיב ביותר בעולם.
קובי היה פסיכופט.
הוא הגיע אליי הביתה עם פניי חרסינה עדינות, שיער חום כהה
ארוך,
מעיל עור שחור ומגפיי בוקרים. הוא היה צעיר, אבל הספיק לצבור
מספיק נסיון כדי להשתחל בצורה מושלמת לפוזה של המאצ'ו, של
הגבר, של הילד, של המיסטיקן, לא יודעת של מה.
היה לו את זה. הוא עניין אותי.
תוך שעה מצאתי את עצמי ואת קובי שוכבים על המיטה בתוך החדר
האפל שלי, עם ניחוח קטורת שקניתי בחנות המסיטיקה הקרובה, שקועה
עד מעל הראש במחשבות המוזרות שהוא הכניס לי לראש,
שכדאי לי - שבאמת כדאי לי - ללכת לפסיכולוג. שהוא עבר התמוטטות
נפשית, והפסיכולוג - ד"ר קשת קוראים לו - ד"ר קשת יוציא אותך
מזה. תאמיני לי. אחרי מה שאני עברתי, במקומות בהם אני הייתי,
את... לא רוצה להגיע לשם.
הנה זה. זה עולה. הדחקתי, עכשיו הכל ממשי, חי. הנה קובי מגיע.

אני לא יודעת, אף פעם לא חשבתי שיש לי בעיה רצינית עד כדי כך -
בשביל ללכת לפסיכולוג.
פינק פלויד ניגנו לי ברקע ובראש, הרגשתי כמו ילדת-פרח, להבדיל
מילדת-פרחים, שנחשפת בפעם הראשונה לעולם האמיתי, שבפעם הראשונה
נתקלת במישהו כל כך מבין, מישהו שפותח לה את העיניים ומטפטף לה
על הלשון 3 טיפות מהבקבוקון שתמיד נמצא אצלו בכיס של הז'קט,
כתוב עליו- 'תמצית החיים'.
הוא ריגש אותי. תמיד היתה לי איזו משיכה לא מובנת לבחורים
עדינים ורגישים, נשיים אפילו.
הוא קם והתחיל פתאום לרקוד לי באמצע החדר. ככה, עם הגופיה
השחורה שלו, עוצם עיניים, מאריך את הצוואר הלבן והדק שלו, מלטף
את עצמו, אוסף לעצמו את השיער ושוב מפזר. לא יכולתי להפסיק
להסתכל עליו. הוא הפנט אותי.
שירי שכבה לידי, עצמה עיניים. נראה היה שהיא לא איתנו בכלל.
היא היתה שקועה באוירה הגותית הפרטית שנוצרה לה בלב.
היא היתה החברה הכי טובה שלי באותה תקופה. בעצם, החברה היחידה.
אהבתי אותה, הייתי קשורה אליה. ידעתי שתמיד, בכל זמן, בכל שעה,
היא תוכל לזנק אליי עם טרנינג הפוך ומוכתם בכלור ועם נעלי בית
של אחותה.
באותו ערב, כשהתקשרתי, היא זינקה אליי אבל הפעם הודיעה, שאלה
יותר נכון, אם לא אכפת לי שהיא תבוא עם ידיד שלה.
לא היה לי אכפת.
פינק פלויד.
הם הזיכרון הכי עמוק והכי חותך שיש לי. הם היו עבורי העולם
האחר, זה שלא העזתי להתקרב אליו, זה שהרשה לי את כל הדברים
שהיו אסורים. הם שרו, אני שתקתי.
קובי רקד.
Wish you where here התחיל, קובי פתח את העיניים. הוא השפיל
אותן ויצר לעצמו מעין מבט סקסי-מטורף-פסיכודלי. המבט הזה הסתכל
עליי. רכנתי על המיטה שלי בחצי ישיבה-חצי שכיבה, עטופה בסגנון
פסטיבל ערד בשארוואל שחור וחולצה ישנה. קובי ניגש אליי והושיט
לי יד, הזמין אותי לריקוד כמו בנשף בבית אצולה בבריטניה.
נעמדתי.
התביישתי לעמוד לידו, כי הוא היה גבוה מאוד ופחדתי שהוא יצחק
על הגובה שלי.
הוא לא צחק, קובי לא צוחק. קובי לא חושף רגשות. אף פעם. מה הוא
בכלל? מי הוא?
רקדנו. ואלס, רקדנו. אבל איטי. ניסיתי ליצור עם שירי קשר עין,
שתציל אותי מהמצב הזה כי אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אף
פעם לא רקדתי ואלס. רק עם אבא שלי, כשהייתי קטנה. אבל שירי
נדדה רחוק כל כך, היא שכבה מכורבלת בתוך עצמה, מהורהרת. הלוואי
וידעתי על מה היא חשבה.
קובי נצמד אליי ושוב עצם עיניים. עקבתי אחריו. פחדתי שהוא ינשק
אותי. לא הפסיקה לרוץ לי בראש המחשבה שאם הוא כן ינשק אותי,
אני אזכור את הנשיקה הראשונה שלי בתור חוויה מיסטית כל כך
מוזרה אבל לפחות, לפחות... פינק פלויד ברקע. לא רציתי בכלל
שהוא ינשק אותי.
שירי התנערה מעצמה בעדינות, כאילו רק התעוררה ביקיצה טבעית
משנת לילה נפלאה.
נשכבנו על המיטה שוב, שלושתינו. דיברנו על תאונות דרכים ועל
ביצים קשות, דיברנו גם על מעילי עור ועל לונדון.
נגמרה הקטורת וקמתי לשים חדשה. חזרתי לשכב, ושירי שוב שקעה לה
בעולם שלה. קובי שכב לידי.
לא עברו שלוש דקות, וקובי שכב עליי. הוא שכב עליי, לבוש. גם
אני.
לא ידעתי איך להגיב. הוא חיבק אותי, זה היה כל כך נעים, כי היה
לו ריח רוזמרין מהשיער ואת זה אהבתי מאז ומתמיד.
שכבנו ככה, מחובקים, אני וקובי, לא יודעת כמה זמן.
ואז קובי התרומם. התרומם והסתכל עליי. היו לו עיניים מוזרות
כאלה. באותו רגע, הרשיתי לעצמי בפעם הראשונה להסתכל עליו
מקרוב.
הוא נראה קצת חיזרי, אבל מאוד מושך. היה בו משהו מאוד יפה. היו
לו עיניים ענקיות, שקדיות, שחורות. העור שלו היה לבן כל כך, רך
כל כך. היה לו אף ארוך קצת, ושפתיים דקות שמאוחר יותר הבנתי כי
הן אלו שהשוו לו את המראה החוצני שלו.
וככה קובי הסתכל עליי, קרב והרחיק את האף שלו מהאף שלי. חיכיתי
שהוא יגיד משהו, אבל ידעתי שלא משנה מה יגיד, אני לא אדע איך
לענות לו.
כי... כי הוא קובי.
בסופן של מי-יודע-כמה דקות, הוא אמר לי - 'איזה אף קטן יש לך'.
חייכתי במבוכה שאני מאמינה שהיתה יותר מקלה מאשר מביכה, כי
לפחות נשברה השתיקה הזו, לפחות ניתנה לי הזדמנות להסיט ממנו את
המבט כי כבר לא ידעתי מה לשדר לו במבט שלי. ואז הוא אמר- 'את
מאוד יפה. את נראית כמו מלאך קטן'.
הפעם כבר לא חייכתי. ידעתי שעכשיו הוא רציני. הלב שלי התחיל
לדפוק חזק, חזק מאוד, כי ידעתי שהוא הולך לנשק אותי -
לעזאזל-הבן אדם שוכב עליי!
ועדיין, פחדתי, לא רציתי נשיקה. עוד לא.
הוא נישק אותי נשיקה קטנה על השפתיים. קלילה. לא היתה בה
תאווה, אבל היתה היתה הרבה תמימות. הוא נישק אותי פעם אחת,
והסתכל עליי. הוא הצמיד את השפתיים הדקות שלו שוב, ושוב,
וניסיתי להבין אם זה נעים לי או לא, אבל לא הצלחתי. לא היה לי
אכפת.
שירי התנערה מעצמה. היא התמתחה עלינו כמו חתלתול. קובי התיישב.

הוא הסתכל עליי, לא הפסיק. חיפשתי בכל פינה קטנה בחדר שלי לאן
לברוח מהמבט שלו, אבל אי אפשר היה. הוא היה בכל מקום, כאילו
שהחליט להיכנס לי לתאים של המוח ולהודיע לי שמעכשיו - כדאי
שאתחיל להתרגל - כי הוא תמיד יהיה שם.
והוא צדק.
הוא תמיד היה שם. בראש, במחשבה. הוא לא עזב את התודעה.
לפני שהוא ושירי עזבו את החדר שלי, קובי לקח באסרטיביות שכל כך
לא התישבה עם המראה הענוג שלו את מעיל העור הגדול והכבד שלו
מקצה המיטה.
הוא השתנה מאותו רגע. אולי מבין הבעיות הנפשיות הרבות שלו שהוא
סיפר לי עליהן אפשר היה לפשפש ולמצוא הסבר גם לקיצוניות שבה
המבע שלו השתנה, אבל זה לא היה לי חשוב. רציתי שהם ילכו, רציתי
לשכב במיטה ולשחזר כל רגע. זה היה לי עדיף על פני החוויה עצמה.

לפני שקובי הלך, הוא רשם לי על פתק קטן ומקומט בכתב יד של ילד,
את מספר הטלפון של ד"ר קשת, הפסיכולוג.
'אל תתביישי להתקשר אליו', הוא אמר ושם לי את הפתק ביד. מבט
אחרון, וקובי השתחל אל מחוץ לבית שלי כמו נחש חלקלק, כששירי
משתרכת אחריו.

לא ראיתי את קובי יותר מאז, אבל חשבתי עליו הרבה.
החלטתי להרים לשירי, שנשארה החברה הכי טובה שלי, טלפון ולשאול
אותה אם היא יודעת משהו.
אני לא יודעת מה גרם לי להיזכר בו אחרי כל כך הרבה זמן. אולי
שיר של הפינק פלויד ששמעתי ברדיו. מצחיק, הם עדיין מעוררים בי
את אותם הרגשות כמו לפני 8 שנים.

'אשפוז'?
בכפייה. הוא השתולל וזרקו אותו פנימה, מחלקה סגורה כבר 4 וחצי
שנים. אין לו עתיד, ככה הם אומרים. הוא אבוד. העבר הנפשי שלו
לא הותיר להם אופציה אחרת, הוא נהיה מסוכן לסביבה - ולעצמו.
הם לא ידעו, אבל קובי תמיד היה מסוכן לעצמו. יש דברים שלא
משתנים, קובי לא השתנה. בטח טוב לו עכשיו, הוא יכול לחיות נקי
עם עצמו.
מעניין איך הוא נראה. מעניין אם הוא זוכר אותי. מעניין אם פינק
פלויד עדיין מרקידים אותו.
למה נזכרתי בו דווקא עכשיו?

מעניין איפה שמתי את הפתק עם הטלפון של ד"ר קשת...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 21/7/03 20:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טיטי אם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה