כל חיי מנפנפים לי מול העיניים את המוות- כמו איום עתיק יומין,
כמו משגיח בבגרות שחורט על הלוח את הזמן עד לסיום. אפילו הרוח
המערבית נושפת באוזני בדרכה אל המזרח- "זמן, זמן, זמן,
זמן..."
והזמן אכן חולף... אך המוות אף על פי שהיא מקיפה אותי- נוגעת
פה ושם מסביבי, היא אינה נוגעת בי.
מדוע? יש זמנים שבהם פתחתי לה את הדלת, והתחננתי בפניה להכנס.
אך היא נשארה בחוץ, חיוך קטן נצץ מתחת לברדסה השחור. היא היתה
מרימה את המגל מן האוויר הצונן שעטף אותו, מפחדת לגעת בחפץ
המקולל אך מחזיקה אותו באוויר, כמו חתול מת. היא היתה קורצת
אלי בעייני השחם המבריקות והאטומות שלה. מחבקת ב"חיבוק שממנו
לא חוזרים" את שכני, והלה היה נופך נשמתו ונופל ללא חרטה או
משוא פנים על הארץ. בוודאי היה זה מבט של קנאה שהזדחל על פני
וגרם לה להפנות את שפתיה השחורות אלי לצעוד צעד אך להגיע כה
קרוב אלי עד שיכולתי לחוש בריח המתוק חריף של בושם הכלייה, היא
נעוצה את עיניי הבזלת שלה, המשובצות כיהלומים על עורה הלבן,
חייכה חיוך קטן, שחור ושטני, ואמרה לי- "מדוע לך לנטוש את
קדושת החיים? מדוע לזנוח את העתיד? האין בך סקרנות? האין בך
סבלנות? האין בך כוח? מדוע זימנת אותי אל ביתך בטרם עת?"
"האם יש עת?" התפרצתי, שכן הייתי חייב לעמוד על קביעה זאת.
"לא לי לענות" אמרה פקידת המוות "שכן הנשמה המתגלגלת קובעת את
זמנה, וישנן כאלו שצפות לעולם ללא עת או ידיעה שעת כזאת צריכה
לבוא. אך אל נא תטרידני בשאלות נוספות שכן באתי לקבל מענה
לקושיותיי ולא להעניק מענה לתהיות החיים."
"אני חפץ לבוא איתך," עניתי "משום שחיי התברכו, משום שהעתיד
קרב, משום שיש בי סקרנות, ומשום שהסבלנות נתנה בי אותותיה,
משום שכוחי אינו חשוב לי עוד אך מעל הכל מפני שהתאהבתי
בך-הגבירה מוות. בעורך הלבן והצונן, בעיניי הקווארץ השחורות
שלך, המפלחות כסכין את עורי, בשפתייך האפלות, במבשרות על בוא
הקץ, בשערך נוטף הדם, המעיד על מעשים ללא שם, בעבודתך הנוראה,
המטילה עליך נטל בלתי נסבל ומסירה נטל מכל לקוח, באישיותך
המהפנטת, פרי אלפי שנות ניסיון על האדמה ומחוצה לה, בגופך נטול
הבשר והחיים, ברגבי האפר השוכנים בין ציפורנייך המעידים על דרך
הקבר שעברת.
אך מעל הכל התאהבתי בדמעת הדם הענוגה, היוצאת מבין ארובת עיינך
הימנית כאשר את מביטה בי...
זולגת אל ברדסך השחור, נעלמת באפילת בגדייך."
כך אמרתי לגבירת המוות, רעייתי, כאשר נפגשנו לראשונה.