1: זיהום סביבתי
עם צינור PVC שקוף של מזגנים באורך מטר אחד ועם שני בקבוקים
ריקים של קולה, הסמלת של משטרת ישראל אנדריאה מרגין מתקרבת אל
הניידת שלה.
בוהקת בשמש של יוני, באותם צבעים מוכרים של כחול כהה ולבן
מסנוור, הניידת חנתה על המדרכה שליד הדשא הלח בגן ציבורי בשולי
תל אביב. עוד מכונית יפנית חדשה ומרווחת שנרכשה יחד עם עוד
רבות בכסף שהמשרד לביטחון פנים הזרים למשטרה בשל המצב
הבטחוני.
מעבר לכביש השחור הגן כאילו המשיך. ברקע חורשה אפלה של אורנים
שדשא לא יכול לשרוד מתחתיה, אך לפניה כמה עצים שלא מכבר התפרצו
בם החיים מתוך השלכת של החורף הקודם - עוד טריים, עוד לא
מצולקים על ידי האבק והזקנה של הזמן.
אנדריאה הגיעה לניידת וכרעה ליד המיכל של הדלק. היא פתחה אותו
והכניסה את הצינור פנימה. אז היא הנמיכה את עצמה עוד יותר,
כמעט שכובה בתנוחה עוברית על המדרכה; את קצהו השני של הצינור
היא הכניסה לפיה וינקה ממנו. תוך זמן קצר, נוזל ירקרק ודליל
נשאב ממיכל הדלק, דרך הצינור החוצה. אנדריאה הוציאה את הצינור
מפיה במהירות כדי שלא לטעום בטעות מהנוזל ומיד הכניסה את קצה
הצינור לאחד הבקבוקים. כאשר הבקבוק התמלא, היא מלאה גם את השני
ליתר ביטחון וכאשר שניהם התמלאו היא הוציאה את הצינור וסגרה את
המיכל.
אנדריאה חזרה לגן. שם, מאחורי שיחים, איפה שלא צמח דשא, אלא רק
אדמה בהירה ולכלוך, חיכה לה השותף שלה. הוא שמע אותה יורקת
טיפות של דלק שהצליחו להתגנב לפיה ויצא לקראתה.
"בלעת קצת דלק הא?" אמר לה בחיוך.
"כן, טוב, הייתי בולעת את כל הטנק רק כדי שאני לא אצטרך למלא
את הניירת על הקבצן הזה."
על האדמה מאחורי השיחים המתינה להם גופתו של קבצן שהם מצאו
בפיטרול הלילי שלהם וגררו הנה. אנדריאה פזרה דלק מאחד הבקבוקים
על הגופה והציתה אותה. הגופה בערה בקלות. הייתה הסכמה שבשתיקה
בקרב חלק מהשוטרים שמי שמוצא גופה של קבצן עליו לשרוף אותה עד
לאפר. זה כדי להתחמק מעבודת הניירת הכרוכה במציאת גופה של אדם
חסר זהות.
השניים הביטו באש מזיעים. אנדריאה הוציאה סיגריה. אדם, השותף
שלה, הפסיק לעשן לא מזמן. זאת תהיה הפעם האחרונה שלהם ביחד.
מחר, אדם עובר מחלקה ויקצו לה שותף אחר. הם שתקו. לא הביטו אחד
בשניה, רק שתקו. הגופה בערה היטב.

כשהיא חזרה הביתה, היא כמעט רצה למקלחת. היא הייתה מתקלחת
להרבה יותר מ-10 דקות אם לא הייתה כל כך עייפה ואם המים החמים
לא היו הופכים לפושרים באמצע. אחרי המקלחת היא צחצחה שיניים
והפילה את עצמה על המיטה בלי להתנגב או ללבוש משהו קודם.
ב-6 בבוקר, העיר אותה שותפה החדש. "מוכנה לקרב?" הוא שאל "אני
מחכה לך בחוץ". היא אמרה שהיא תרד עוד 10 דקות ונרדמה שוב.


2: התעללות בבעל חיים
אנדריאה הייתה בת 28 ואילו אורן מגיליס, השותף החדש שלה, היה
צעיר ממנה ב-4 שנים ונמוך ממנה בדרגה אחת. הוא נהג בניידת והיא
ישבה לצדו, מתבוננת על הרחובות דרך החלון. הוא אהב לדבר הרבה.
מרסיסי דבריו שהצליחו לפלס דרכם לתודעתה, דרך מסכת חוסר הקשב
והבריחה, היא הבינה שכל חייו הוא רצה להיות שוטר. הוא אמר
שלעצור חשוד גורם לו להרגיש שהוא מבנה סדר על הבלגן ביקום. אבל
רוב הזמן, היא לא הייתה שם. רק גופה היה שם: מונע על טייס
אוטומטי: שומר על שיווי משקל בישיבה זקופה בכסא של מכונית, מדי
פעם מהנהן או אומר "כן". אבל היא עצמה הייתה בזמן אחר ובמקום
אחר.
היא הייתה לפני חודש ביום חם של מאי, גם אז ישובה במושב הקדמי
של ניידת, כאשר אדם בחוץ, נשען על המכונית, מעשן סיגריה ונהנה
מרוח קרירה של כמעט-ערב על גופו.
עם אדם היא הצליחה להשיג את אחד מהקשרים הנדירים האלה, שאין
בהם שום רגשות לאחר וכל אחד פעל בשביל עצמו. כל אחד ניצל את
השני רק בשביל הכיף של לעשות דברים שאי אפשר לעשות לבד ולאף
אחד מהשניים לא היה אכפת מזה.
היא זכרה איך מדי פעם הם היו מקבלים שוחד של 200 שקל מאזרח שהם
תפסו מדבר בפלאפון בנהיגה או מלכלך את המדרכה והיו מבזבזים את
כל הכסף בבת אחת על ממתקים ודיסקים. היא זכרה איך הרבה פעמים
בסוף יום העבודה היא הייתה נשכבת על המושב האחורי בניידת, הוא
היה קורע לה את המדים ומזיין אותה כמו שצריך - בלי משחק מקדים,
בלי נשיקות, ליטופים, שום דבר. רק הביטוי הבשרי ביותר של
התאווה. תמיד זה היה בשדה בור או אתר בניה גדול ותמיד בשעות
הערב המוקדמות. אחרי זה היא הייתה יושבת בניידת, המשענת של
המושב משוכה אחורה והיא עם הרגליים על הדאשבורד, לבושה רק
בחזיה ותופרת חזרה את הכפתורים של החולצה שלה והוא היה מעשן
בחוץ. זה היה כל כך מרגיע. ועכשיו, עד לרמה של כמעט עצב, זה
חסר לה פתאום.
פתאום אורן הצליח להחזיר אותה לניידת. "תראי את הילדה הזאת,"
הוא קרא. "מישהו שחט לה את הכלב!"
אנדריאה הביטה מהחלון הימני. שם על המדרכה, עמדה ילדה קטנה,
דומעת ובוכה בכי של חוסר אונים כאשר בשתי ידיה כלב מגואל בדם.
"אוי ואבוי, איזה כלב מסכן." אנדריאה פתחה את הדלת ורצה אל
הילדה מיד.
היא כרעה מול הילדה וליטפה את הכלב שהביט בה בשקט בשתי עיניים
חומות, עמוקות.
"תראו איזה כלב אמיץ," אמרה. "כל כך פצוע, אבל עדיין לא בוכה
או מיילל, כאילו הכל בסדר איתו, כאילו אפשר להמשיך ולהתנהג
אליו כרגיל נכון?"
הילדה הביטה באנדריאה והבכי שלה גבר.
"בואי, מתוקה. ניקח אתכם לווטרינר." הילדה נכנסה עם הכלב למושב
האחורי של הניידת, אנדריאה נכנסה גם היא ופקדה על אורן "קח
אותנו לווטרינר." אורן לא אמר כלום, שילב את המכונית בהילוך
והם החלו לנוע. רק אחר כך הוא אמר משהו כמו "איזה מין סוטה
יכול לעשות כזה דבר לכלב..."
לקח להם 20 דקות, אבל בסוף הם מצאו באחד הרחובות מרפאה
ווטרינרית. אנדריאה נשאה את הכלב בזרועותיה ורצה אל המרפאה,
כאשר הילדה אחריה. היו אנשים בחדר ההמתנה, אך השתיים התעלמו
מהם ונכנסו ישר אל חדר הטיפולים.

הגבר הגבוה והשחום בלבן, ששיערו הכהה מקריח בכבדות, היה
הווטרינר. הווטרינר היה שם עם לקוח וכלוב ציפורים. אך כאשר ראה
את הכלב, עזב מיד את הלקוח ופקד לשים את הכלב על שולחן
הבדיקות.
אנדריאה הניחה את הכלב על שולחן המתכת. הווטרינר מולל טיפת דם
באצבעותיו. את טיפת הדם הוא הכניס לפיו ולאחר מספר שניות הוא
פסק: "הכלב בסדר גמור. זה דם חתולים."
"דם חתולים..." אנדריאה חזרה אחריו בשקט והדליקה סיגריה.
"סליחה, גברת" אמר הווטרינר "זאת מרפאה אסור לעשן כאן." אבל אז
הווטרינר הישיר מבטו אל אנדריאה וראה אותה. כמעט בלחישה הוא
אמר: "את יכולה."

אורן הופתע לראות את אנדריאה חוזרת לניידת, כאשר הילדה הקטנה
הולכת לכיוון אחר ולצד הילדה הכלב, עדיין מלא דם, אך מהלך
בכוחות עצמו ומכשכש בזנבו.
"מה קרה שם?" הוא שאל. לאחר שנכנע מלקבל תשובה הוא התניע את
המכונית והם נסעו.

3: סכסוך משפחתי
אנדריאה מתבוננת בשעון של המכונית. רק 10 וחצי בבוקר. אולי
הגיע הזמן שהיא תקשיב לשותף החדש הזה שלה. היא לא נתנה לו
הזדמנות, אולי הוא דווקא בן אדם טוב. בפעם הראשונה מאז שהכירה
אותו, היא כוונה אליו את הקשב.
"את יודעת מי השוטר הכי טוב שיצא לי להכיר?" הוא שואל.
"תת-ניצב אזליאה מחיפה. כשהתחלתי לעבוד הוא היה כמו אבא
בשבילי. הוא תמיד אמר שאסור להתפתות לחשוב במונחים של שחור
ולבן כי 99.9 אחוז מהמציאות היא אפור. 'שוטר טוב', הוא היה
אומר, 'הוא אדם שצריך לנווט את עצמו בתוך כל האפור הזה ולדלות
את ההתנהגות הכי צודקת ומועילה לחברה שאפשר'. אין ספק - זהו
השוטר הכי טוב שהכרתי. מי השוטר הכי טוב שאת הכרת?"
"השוטר הכי טוב שהכרתי," אמרה אנדריאה. "הוא הארי המזוהם."
אורן צחק ואמר "דיברתי על שוטרים אמיתיים, חמודה."
"בני אדם מעריכים אנשים אמיתיים הרבה מעבר למה שצריך. זה שהוא
לא אמיתי לא עושה אותו שוטר פחות טוב. הוא היה השוטר הכי טוב
שהכרתי כי הוא תמיד ראה את המציאות כמו שהיא באמת והוא לא נתן
למה שאחרים חושבים להשפיע עליו. והיה לו קשה עם זה. הוא נפגע
מזה, הוא נשחק מזה, אבל הוא חרק שיניים ופשוט המשיך לעשות את
העבודה לא משנה כמה זה עשה אותו בודד ולא משנה כמה השוטרים
האחרים והאזרחים הרגילים והעבריינים נטרו לו על זה ולא הכירו
לו תודה. כי לא משנה מה קורה לך בפנים - תמיד תעשה את העבודה.
אחרת תתמוטט כמו ביצה בלי קליפה. פשוט ככה."
"עדיין, הוא לא יותר מדמות מומצאת."
"זה מספיק לי. אני לא צריכה יותר מזה בשביל להעריך אותו."
אורן ענה לה, אבל עוד מאמצע המשפט האחרון שאמרה לו, היא כבר לא
הייתה שם יותר. היא חשבה מה יקרה אם היא ואדם יפגשו שוב. אולי
זה לא יהיה בתחנת המשטרה, אולי זה יהיה ברחוב, סתם ככה במקרה,
ואז היא תשאל אותו אם הוא פנוי לשתות משהו והוא בטח יסכים, הוא
תמיד אוהב לצאת לשתות משהו והם ישבו שם ויצחקו וידברו על איזה
כיף היה להם בעבר, ואז כשכבר יהיה מאוחר ושניהם יצטרכו ללכת,
הם יעמדו אחד מול השניה על רקע האורות של הפאב והעיר ותהיה
שתיקה מביכה כזאת והם פשוט יתנפלו אחד על השניה. הם יעלו לדירה
שלה, היא אפילו לא תחכה שהוא יתפשט, אלא ישר תדחוף אותו על
המיטה ותוריד לו את המכנסיים. היא תוריד את שלה, הם יתנשקו
בזמן שהם מפשיטים אחד את השניה והיא תכניס לתוכה את הזין הזה
שלו. עכשיו זה לא יהיה בחוץ איפה שיכולים לשמוע, היא יכולה
אפילו לצרוח אם בא לה. אחר כך היא תשכב רדומה ומיוזעת על החזה
שלו, היד שלו כרוכה סביב גבה והם ידברו עד שהתרדמה תיפול
עליהם. ואז היא התפכחה. רגע, מאיפה הפנטזיה הזאת באה אליה
פתאום?? זה יכול לקרות בכלל? היא רוצה שזה יקרה? כן? כן. בטח.
היא יודעת שהיא רוצה את זה כבר שנה כמעט, רק בהתחלה היא לא
נתנה לעצמה לדעת. ולפנטזיות האלה יש נטיה להשתלט. עכשיו הן
מופיעות כל הזמן.
אמנם היא לא יכולה לשמור סוד כזה מעצמה לאורך זמן, אבל היא בטח
יכולה לשמור את זה ממנו. וטוב שכך כי אסור שהוא יגלה כי זה רק
יהרוס הכל. הוא כבר לא ירגיש איתה בנוח והיה להם משהו ממש טוב
אז למה להרוס? עדיף בהרבה להמשיך הלאה עם זה ולהמשיך לעשות את
העבודה. זה הכי חשוב.

מה שהפעם העיר אותה הייתה דחיפה שהיא הרגישה בכתף השמאלית. שוב
היה זה אורן. "הלו, את כאן?" הוא שואל, מנענע אותה קלות.
"כן. למה עצרנו?"
"עצרנו כי הגענו."
"לאן?"
"באיזה כוכב את? לא שמעת שאמרו לנו בקשר שיש דיווח על סכסוך
משפחתי בכתובת הזאת? אנחנו צריכים לעלות לשם לבדוק."
אנדריאה יצאה מהמכונית מפהקת והתבוננה על הבניין. עוד בית
דירות תל-אביבי ישן עם אותם תריסים מפלסטיק בלבן-קרם ומסגרת של
מתכת מפוספסת. עם אותם קירות אפורים, מטונפים מזיהום של אבק
ופיח. עם אותה גדר חיה כהה מפיקוס גזום ומסורס לצורה של מעין
שער. עם כניסה שעשויה מזכוכית כהה ומסגרות מתכת מוזהבות ולוח
של כפתורי-אינטרקום - הדבר היחיד בכל המבנה שחדש ושולם מכספי
ועד הבית.
הדיירת שהתקשרה למשטרה פתחה להם את הדלת ושני השוטרים נכנסו
פנימה. כבר מהלובי הם יכלו לשמוע את הצעקות.
"הוא בסוף יהרוג אותה." אמרה להם השכנה בקול מודאג כשהם עלו
במדרגות. "זה מאה אחוז בטוח - אם לא תעצרו אותו הוא יהרוג
אותה. תראו איך הם רבים. הילדים המסכנים שלהם..."
אורן דפק על הדלת וכשאיש לא ענה לו, הוא פתח אותה בעצמו. היו
שם חמישה ילדים. בגילים 3 עד 14וכולם בוכים בקולי קולות.
רהיטים ושברי זכוכית וחרסינה היו מפוזרים על הרצפה יחד עם
טיפות בודדות של דם. מעבר לצעקות הילדים והחפצים שמתרסקים על
הרצפה, היה ניתן לשמוע בברור את בני הזוג צועקים זה על זו.
"חתיכת זונה אני יהרוג אותך!!!" צרח הגבר.
"אתה אל תגע בי שמעת אותי?!" השיבה אשתו.
"אל תגידי לי מה לעשות אני אזיין לך ת'פרצוף!!!"

השניים ראו לפתע שני שוטרים עומדים לידם ושתקו. פניה של האישה
היו נפוחים רטובים מדם, זיעה ודמעות.
האישה ראתה אותם ואמרה "הוא עומד להרוג אותי! תעצרו אותו..."
"מה בדיוק קורה פה?" שאל אורן. אנדריאה שתקה.
"הזונה השקרנית הזאת גונבת לי כסף זה מה שקורה. עכשיו תעופו
מהבית שלי. אל תתערבו." השיב הגבר. ומול השוטרים הכניס לאישה
אגרוף שהפיל אותה על הרצפה - לפי מראה פניה, לא היה זה האגרוף
הראשון.
"אוקיי, אתה עצור." אמר אורן והוציא את האזיקים שלו.
- "חכה שניה!"
אורן ושני בני הזוג דממו והביטו אל עבר הקול. היתה זו אנדריאה.
"חכה, אל תעצור אותו." היא אמרה.
"מה זאת אומרת? לא ראית מה הוא עשה עכשיו?"
"כן, אבל נראה לי שעדיף שתשאיר אותם ביחד כדי שיוכלו לדבר אחד
עם השני על מה שמציק להם."
"אנדריאה, האיש הזה לא רוצה לדבר כבר. הוא כבר הרבה מחוץ
לסקאלה של דיבורים."
"לא, אל תעצור אותו, אורן." היא דיברה בכל רועד. "שניהם חייבים
לתקשר אחד עם השני. תקשורת זה הבסיס לכל היחסים בין בני האדם.
אנחנו נלך ואתם תשבו עכשיו ותדברו כמו שבני זוג צריכים להיות,
לא משנה כמה זה קשה."
האישה החווירה ואילו בעלה אמר לה "חכי, חכי, כלבה. אני אעיף לך
את הראש מהחלון."
אורן כרך את האזיקים מסביב לפרקי ידיו של הבעל ואמר לאנדריאה:
"הנהלים ברורים מאד במקרים האלה. יש לעצור אותו ולהעמידו
לדין."
"לא זוכר מה אמרת לי היום על לנווט בשטחים האפורים?"
"אבל מה בדיוק אפור פה? הוא ביצע תקיפה, אנחנו מחוייבים לעצור.
אין אפור. יש שחור מפה, לבן משם. עכשיו בואי נקח אותו לתחנה."
ואז הוא הוסיף: "אנדריאה, הכל בסדר אתך?"
"כן," היא אמרה. "אני רק מתגעגעת לאדם, השותף הקודם שלי.
כלומר, לא בדיוק מתגעגעת. זה פשוט... שהוא היה... שוטר ממש
טוב. זהו."
אורן הנהן. הוא לפת את החשוד בזרועו והשניים יצאו מהדירה.
אנדריאה נשארה לכמה שניות ויצאה אחריהם.

השניים נסעו לתחנה, כאשר החשוד בתקיפה יושב כפות במושב האחורי.
אנדריאה הדליקה סיגריה.
"סליחה, אבל אני לא אוהב שמעשנים לידי." אמר אורן.
"אם לא תסתום את הג'ורה שלך, אני מכבה לך את הסיגריה על העין,
יא חתיכת חרא קטן." איומה נשמע אפילו שגופה היה משותק, כי את
כל כוחותיה היא ריכזה באותו רגע בלשמור את הדמעות בפנים.

"סליחה, אבל מי את שתאיימי עלי?" שאל אורן בפליאה. הוא לא קיבל
מענה.
כשהם הגיעו לתחנה, אורן יצא מהמכונית, פתח את הדלת האחורית
והוציא את החשוד החוצה. לאחר מכן, הציץ חזרה לתוך הרכב ואמר
לאנדריאה: "אני לוקח אותו למעצר. אני גם אגיד לפקד שאני לא
רוצה לעבוד אתך יותר."
הוא והחשוד נבלעו בתוך התחנה ואנדריאה נשארה דמומה בניידת. היא
נזכרה במקרה שקרה לה בצהרי יום סתיו של לפני מספר שנים, כאשר
רק התחילה לעבוד במשטרה. היא פטרלה בצפון העיר, בשכונה של
וילות גדולות. היה שם גבר בשנות ה-30 לחייו, לבוש במכנסיים
קצרים וגופיה לבנה, מנקה את המרצפות בכניסה לביתו עם צינור
השקיה.
"סליחה," היא אמרה לו. "אתה יודע שזה לא חוקי לנקות מרצפות עם
צינור השקיה? אתה מבזבז מים. אני כותבת לך דוח."
הגבר לא איבד את עשתונותיו. הוא כיוון אליה את הצינור ואמר:
"אם את כותבת לי דוח, אני מתיז עלייך עם הצינור הזה. את תהיי
רטובה לגמרי."
"תעשה את זה ואני עוצרת אותך."
"אני יודע. אני מוכן לזה. אבל את תהיי רטובה לגמרי. קצת קריר
היום ואת עלולה להצטנן. את בטוחה שזה מה שאת רוצה?"
אנדריאה לא אמרה אז כלום ועזבה את המקום. זה היה אחד מהפטרולים
הראשונים שלה והיום היא רואה את עצמה מרגישה אותו דבר: כל-כך
מובסת.


4: תאונת דרכים
אולי מתוך שעמום, ואולי לא, אנדריאה שחקה בחוגת התדרים של
הרדיו המשטרתי. היא עלתה על תדר של משטרת התנועה הארצית.
המרכזנית סיפרה על תאונת דרכים בכביש 4: מישהו התקשר למשטרה
ודיווח שהוא ראה מכונית הפוכה על הצד. אנדריאה מיד נטלה את
מכשיר הקשר ואמרה שהיא נמצאת בכיוון ומטפלת במצב.
היא עברה למושב הנהג ונסעה מיד. היא אפילו לא טרחה לשאול היכן
בכביש 4, אפילו שהכביש משתרע מתל-אביב עד חיפה.

כשלבסוף היא הגיעה, כבר היה לילה; מקום התאונה היה קצת לפני
זיכרון יעקב. לפני המכונית ההפוכה מישהו שם משולש-אזהרה אדום
שמחזיר אור. אחרי המכונית ההפוכה, הייתה מכונית נוספת - חונה
כרגיל, אשר כל פנסי האיתות שלה פועלים בו זמנית. בתוך המכונית
הזאת, ישב בחור צעיר - זה שצלצל למשטרה והמתין. היא התקרבה
אליו.
"היי."
"היי." הוא ענה.
"מה קרה פה?"
"נסעתי לפני המכונית הזאת, פתאום היא סטתה מהכביש ואז החלה
לנטות על הצד ולנסוע רק על שני הגלגלים הצדדיים, עד שלבסוף
כאילו אבדה שיווי משקל והתהפכה. אז חניתי ליד והתקשרתי למשטרה.
חיכיתי לכם המון זמן. גם הצעתי שתביאו אמבולנס. יכול להיות שיש
שם פצועים."
"הסתכלת בפנים?"
"כן, אבל לא ראיתי משהו ברור."
אנדריאה הוציאה פנס גדול מהניידת שלה וכוונה אותו אל החלון
הקדמי של הרכב ההפוך.
"אין שם אף אחד."
"מוזר. יכול להיות שהוא הועף אל שולי הכביש?"
"לא יודעת. לא נראה לי..."
"הכל בסדר איתך?"
"למה אתה שואל?"
"בלי סיבה."
"לא יודעת. לא נראה לי..."
"רואים שעבר עלייך יום קשה."
"לא, סתם יום טיפוסי. בלי מרדפים לוהטים, בלי אקדחים שלופים,
בלי מאפיונרים מרושעים עם חליפות נוצצות." אנדריאה צחקה בקול,
אבל אז היא נזכרה שהיא לא אמרה משהו מצחיק במיוחד ועלולים
לחשוב שהיא מוזרה אם היא תמשיך ככה. "מה אתך? אתה לא היית חייב
לחכות לי פה."
"אני יודע, אבל לא ידעתי שיקח לך כל כך הרבה זמן להגיע. וחוץ
מזה, אני לא ממש רוצה לחזור הביתה עכשיו."
"כן, גם אני לא. פחות מדי הסחות דעת שם. אכפת לך אם אני אשאר
לחכות פה גם כן?"
"בשמחה."
"תגיד, למה אנשים חייבים לסבך הכל?"
"אז גם את שמת לב לזה?"
"כן, למה? ועד שסוף-סוף מצאתי מישהו שאני יכולה לא להסתבך
איתו, כאילו בכוח החלטתי לסבך את זה כמה שיותר עם הרגשות
הטרום-מחזוריים שלי."
"למה את נוטרת לעצמך על זה? רגשות זה מה שהופך אותנו ליותר
מסתם גופים שנעים בחלל."
"הלוואי והייתי רק גוף שנע בחלל."
"רק לבצע את העבודה נכון?"
"כן."
"את לא כזאת אבל. אז אז אין לך ברירה. תצטרכי לשחק עם הקלפים
שאלוהים חילק לך."
"על מה אתה מדבר?"
"לכי לאיש ההוא ותגידי לו מה את מרגישה."
"לגלות את הקלפים. מפחיד מדי. אין מצב."
"את צודקת. גם אני במצב דומה עם מישהי. אני ואת ועוד הרבה מאד
אנשים."
"אולי נמשיך ככה?"
"אבל אז זה יפריע לתפקוד. תגידי, היום חרקת שיניים ועשית את
העבודה?"
אנדריאה נזכרה בהתנהגות שלה היום, שתקה ולקחה שאיפה ארוכה
מהסיגריה שלה.
"איך יוצאים מכל זה?"
"אני יודע מה את צריכה לעשות, אבל לא נראה לי שאת חזקה
מספיק."
"סביר להניח."

אחרי שתיקה היא הוסיפה "או שזה יעבור או שזה לא יעבור."
"אני בהחלט מסכים," ענה הבחור. "זה בדיוק מה שהולך לקרות."

השניים נותרו שם עד הבוקר.