להרהורים קיומיים אין יותר מדי משמעות כשהם בוקעים מפיו של
חולה סרטן על ערש דווי.
"אתה יודע, רן, סבורני שמשמעות החיים היא אהבה". בטח, סבא.
פרופסור רוטנברג, המתמטיקאי הדגול, שמעולם לא עשה טעות
בחישוביו או מעשה למען אשתו וילדיו, מחרטט לי עכשיו על אהבה
וצורך אנושי. אירוניה זה אנדרסטייטמנט.
"חברות זה דבר מאד חשוב. היה חבר לשעת צרה, זכור שתמיד מישהו
יזדקק לך וידרוש את טוב ליבך". נו. וזה מאחד שמעולם לא קיבל
ערעור על מבחן או עבודה ומעולם לא תרם לצדקה.
"משהו מטריד אותך, רן?" כלל וכלל לא. אני תפרן כמו מדינת
עולם שלישי, האוטו במוסך ואין לי איך לפרוע את החשבון, החברה
שלי בוגדת בי ומחר ה-10 לחודש. ויזה. חוץ מזה, כלום.
"אף פעם לא הבנתי אותך. לא עונה כשסבא שלו מדבר אליו. שותק
כמו דג. גם הלך ללמוד פיסיקה. עוד שטותניק כמו האבא שלו".
האבא שלו, שלא התברך ביותר מדי שכל ועבד בשתי עבודות כדי לפרנס
את משפחתו בכבוד. שדרך אגב, פרופסור, לא ראתה שקל ממך.
לקלישאות הידד.
"פיסיקה זה הדבר הכי לא מדויק שיכלו לחשוב עליו. אם אתה יודע
מצב משוער של מערכת, תוכל לדעת את מצבה הסופי המשוער לאחר
תהליך משוער. יופי. איזה שטויות". כן, סבא. ובנגזרות ובשאיפות
לאינסוף הכל מאד מדוייק. לעזאזל, בגלל הפיסיקה נוצר החשבון
האינפנטסימלי, הבייבי שלך.
"יש איזשהי בעיה, רן?" לא. כלום. בא לי למות. חוץ מזה כלום.
"טוב, רן, אם אתה יושב ושותק אז לך. אתה סתם מדכא אותי".
ככה, יא שמוק? כפוי טובה. אני באתי וישבתי כאן כשכל המשפחה
התכחשה אלייך. אפס.
"רן, אתה שומע אותי בכלל?" כן, סבא. חזק וברור. אבל תן לי
להגיד לך דבר אחד: טוב שאתה גוסס.

אף אחד לא אוהב חולים, במיוחד כשהם נודניקים.