זה היה יום רגיל, אחד כזה שקמים בו ולא חושבים בכלל על היום.
סתם כזה בוקר, שקמים וישר הולכים לצחצח שיניים. די רגיל.
ולא חושבים על זה בכלל, אפילו לא מודעים לזה שהיא תמות היום.

אבל אני ידעתי שהיא עומדת למות.

והייתי עצובה בימים לפני זה, ידעתי שהיא חולה מאד.
היא היתה חולה אנושות, כולם ידעו שהיא תמות.
חודשיים בערך היא היתה צמודה לכל מיני מכונות ותכסיסים שלא
שווים יותר מדי - העיקר שהיא עוד תוכל להמשיך להתקיים.
אבל היא היתה אומללה, היא סבלה כל אותם חודשיים, היא כבר רצתה
למות.

המאבק היה בינה לבין המכונות.

אפילו שהיו כמה רופאים וחברים ובני משפחה שהציעו שהרופאים
ינתקו אותה מהמכונה... ולפעמים גם היא רצתה, אבל היא אמרה שהיא
לא יכולה למות ככה סתם... לעזוב הכל, וכולם הבינו אותה.
המכונות לא נתנו לה ללכת, הן כבלו אותה, בכל מיני צינורות
הנשמה ונוזלים שהן העבירו לה - היא היתה תלויה במכונות.

היא רצתה ללכת.

היא דיברה עם משפחה, עם החברים הכי קרובים, עם הוגי דיעות וכל
מיני אנשים, שרובם רצו בטובתה. וכולם אמרו לה שהיא צריכה לנתק
את המכונה. לבקש ממישהו אחר שינתק את המכונה בשבילה.
היה מאד מוזר, אבל כולם התנדבו לנתק את המכונה למענה.
היו כמה שלא רצו בטובתה, אלא רצו בטובתם. אחרי שהיא תמות.
כולם אמרו לה שמצבה רק יחמיר, ושהיא צריכה לצאת מזה - למות.

אבל היא חלמה על החיים האלטרנטיבים, שהיו יכולים לקרות.

היא היתה מודעת, בטיפת ההגיון שנותר לה, כשעוד לפעמים מלמלה
כמה מילים חסרות כל פשר, שמוטב כי היא תמות.
והיא ספרה לכולם כמה כיף יהיה לה אחרי שהיא תמות. היא אמרה
שהיא תיסע רחוק, היא תפגוש אנשים שהיא מתגעגעת אליהם.
היא תהייה בריאה, היא תתחיל חיים חדשים, אם יצטרפו אליה עוד
אנשים...
אל תוך המוות.

לפעמים גם רציתי למות איתה.

להיות איתה ביחד, להשאר עם מה שבאמת מרגישים בלב, לאבד אותה זה
לאבד את כל המשמעות שלה, לא יכולתי לתאר את חיי בלעדיה.
היא היתה אני, אני הייתי היא. וכשהיא חלתה - הבנתי כי גם אני
חולה.
ורציתי שהיא תמות, היו פעמים שניסיתי בלי שאף אחד שם לב לנתק
אותה מהמכונה.
אבל אז היא התעוררה, או מישהו נכנס לחדר. ונדמה היה שהיא חייה
שוב, ועכשיו היא תבריא, אחת המכונות עשתה לה משהו טוב. רציתי
שהיא תבריא, כי כשהיא היתה בריאה - הייתי מאושרת.
אבל אחרי זה היא היתה חולה שוב, והסבל היה נוראי, ואז שוב
ניסיתי לנתק אותה מהמכונה.

עד שלילה אחד המכונה הפסיקה לעבוד. ואז אני התחלתי לחיות.