היא קמה בבוקר לא רצוי, לתוך עוד יום של שגרה אפורה וידועה
מראש.
לבשה מה שלבשה, עשתה מה שעשתה ויצאה החוצה.
היא כל כך מוזרה
השיער שלה, הנעליים- למה לעזאזל שרוכים אם לא לקשור אותם?!
אפשר היה להבין אותם פה ושם, אחרי הכל היא לא בדיוק נטמעה בנוף
הכללי.
בהפסקות אפשר היה לראות אותה מדדה לאיזו פינה לא מוכרת
בטח להזריק או משהו אמרו יודעי הדבר, בטח להזריק.
לא, היא לא היתה מסוממת, פשוט ביישנית, זה הכל
היא היתה נועלת את עצמה בחדר השירותים  ומחכה שהזמן יעבור.
אבל הוא, עצר מלכת...
היועצת קראה לה להבין את פשר המראה שאמצה לעצמה- הרי היא לא
היתה ככה קודם, ועוף מוזר הוא עוף מוזר, אבל לא בלול שלנו.
היא שתקה, אטמה כל פינה בלבנים של בדידות, נתנה למילות העידוד
וההבנה לעבור לה ליד האוזן ולהתאייד בחדר כפי שבאו מהריק אל
הריק.
באמת שהיא לא הבינה זאתי, אף אחד לא הבין, היא ניסתה לשתף,
לספר, אבל כולם הפנו לה עורף- זה מן עניין של הרגל, מסכנים, לא
אשמתם.
בלילות היא הייתה יושבת לבד, ומתפללת שמישהו למעלה רושם הערות
ומסיק מסקנות, אחרי הכל זה לא יכול להמשך לנצח...
צודקת, זה לא נמשך לנצח, זה לא היה חייב, יכלת לבוא אליי, אבל
עכשיו כבר מאוחר מדי, אני רק מאחלת לך שמצאת את ההכרה והאמפתיה
הכנה שחיפשת כל כך, אולי מישהו שמע, ולא הפנה לך את הגב...

תותה, זה לא היה צריך להגמר ככה