אם הייתי יכולה להיות יותר אוויר, בטח כבר הייתי מתנדפת, אבל
אפילו אז אני בספק אם היית מרוצה. הכול אצלך זה משחק ואנשים הם
כמו בובות, בלי רגשות, רק עו כלי שח - מט.
אז יכולתי לחשוב שגם כשאהיה אוויר תהיי מרוצה, איך יכולתי
לשכוח את תפקידי במשחק:
שלום! נעים מאוד, אני החיילת, ותפקידי להיום הוא להיות פקידה,
לא חברה טובה וגם לא משהי שיש לה חיים, רק פקידה פשוטה, כלי
משחק.
שומרת הכול בפנים כי לא רוצה לריב, כי החיים לימדו אותי לא
לעשות סצנות, להיות שקטה, להיות קטנה. רוצה לשפוך את הלב,
להוציא את כול הכאב ממני אבל אין לאן ואין למי. רוצה לספר
למשהו שרע לי, שכן, אפילו בפעם המאה אלף שאני מתלוננת, אני
עדיין רוצה שתקשיבו לי.
לא רוצה יות רלשמוע שעוד חודש זה יגמר ושאני אמורה כבר להתרגל
למצב, כי ככול שאני רוצה, ככול שאני מנסה, אני לא יכולה
להתרגל, כנראה שלטוב מתרגלים מהר אבל הרע תמיד נשאר כואב.
כבר הרבה פעמים הפלת אותי בפח והשארת אותי לבד, וכול פעם זה
כאב רק הרבה יותר, אף פעם לא השכלתי ללמוד את הלקח, תמיד שאפתי
להאמין כי יצר האדם טוב מטבעו אך הוכחת לי כול פעם מחדש כי
ההפך הוא הנכון, שאין להאמין לאף אחד, אדם לאדם זאב, וביוחד
בנות, אחת לאחת כלבות.
יום אחרי יום ממשיכים, נגררים, השעות לא זזות והזמן שאני מבלה
פה פשוט מת. עוד מעט כבר לא ישאר מה לספור, עוד מעט כבר לא
ישאר אוויר, הוא יתנדף עם הילדות, עם רגע אחרון של תמימות.