בלילה של יום שישי, בהיתי בשמיים החשוכים מחלון המכונית.
הכוכבים זהרו באור מדהים, בולטים ברקיע, בצורה שאפשר לראות רק
במקום שכזה, מחוץ לעיר. הבחור שישב לצדי לא הבין למה אני שותק,
למה אני קפוא ולא מסיט את מבטי אליו, להביט בו ולנוע לעברו. אך
מול השמיים החשוכים, מול היופי של הלילה, הוא הפך ליצור פשוט,
לאובייקט שלא משך את תשומת לבי כלל. חשבתי, כשנסעתי איתו לכאן,
שארצה אותו, שאתנפל עליו בנשיקות ונגיעות כשנחנה את המכונית
במקום השקט שרק אני מכיר. רק אני והאישה שסיפרה לי עליו. הבחור
ניסה לאזור אומץ, ושלח את ידו אל הרגל שלי. סובבתי את ראשי
אליו במהירות, והוא משך את ידו בחזרה. ראיתי פחד בעיניו, אולי
כי לא ידע מה לעשות או אולי כי חשב כי הסיבה שהבאתי אותו לכאן
שונה ממה שתיאר לעצמו.

"אני מצטער, אנחנו חוזרים חזרה עכשיו. לא התכוונתי להטעות
אותך, אני פשוט לא במצב הרוח עכשיו למשהו כזה", אמרתי לו,
בעודי מסתכל על השמיים. הוא היה יפה, פנים צעירות ומתוקות,
שיער חלק שהבליט את תווי פניו. בלילה אחר הייתי לוקח אותו
לדירה הקטנה שלי, ומנסה למצוא שארית של חום ברגעים שאחרי,
כשהוא ישכב מחובק בזרועותיי. אבל הבאתי אותו לכאן, מסיבה לא
ברורה. אולי קיוויתי שביום המיוחד הזה אגלה יותר מרגע של עונג.
מחשבות עברו בראשי על הבחור שהצליח לנצח את השמיים המדהימים,
ולהפוך לחלק היפה של הלילה, למרכז החשיכה והקסם. לא, הבחור
שלידי לא הצליח להתחרות בו, או בלילה.

התנעתי את המכונית, והבטתי פעם נוספת אל השמיים, שייעלמו מעיני
עם התקרבות האורות המסנוורים של העיר. הנער שתק, מרוכז בעצמו
ובעלבון אליו זכה הלילה, וחשבתי לעצמי שכדאי לי להסביר לו שזה
לא הוא, אין בו שום פגם. כששלחתי אליו מבט, הבנתי שאני לא רואה
בכך שום טעם. מחר הוא יתעורר כבכל יום, וימצא אדם אחר שירים את
בטחונו העצמי. זה לא תפקידי, והשקט ששרר במכונית התאים לי יותר
משיחה סתמית ומטופשת. נסעתי מהר, מאבד את סבלנותי לנוכחותו.

ליד הבית הגדול באחד מפרברי העיר הגדולה עצרתי את הרכב, והפרתי
את הדממה במילות פרידה מזויפות ובהתנצלות נוספת. הנער ניסה
לעודד אותי ואת עצמו ואמר כי הוא מבין אותי, כי הוא מבין מה
חשבתי. זה קורה גם לו, הוא אמר, ורק חבל שזה קרה לו איתי, כי
היה יכול להיות לנו כיף. צחוק מתגלגל עבר בתוכי, וניסיתי בכל
כוחי להשאירו בפנים. הוא לא מבין, הוא לעולם לא יבין. רק
למעטים ניתנה המתנה המפוקפקת שזכיתי לה, וראיתי מספיק ממנו כדי
להבין שהוא לא אחד מהם. חייכתי אליו, ונסעתי מהרחוב השקט.

הצתתי סיגריה, ופתחתי את החלון, נותן לריחות העיר להקיף אותי.
הקור שבאוויר עורר אותי, עטף אותי והתחבר עם הקור שחשתי בפנים.
לאיזה יצור הפכתי, חשבתי לעצמי, שכבר לא רואה את היופי באנשים
שפעם כל כך אהבתי. נזכרתי בימים בהם הלכתי ברחוב, וכל אדם שהלך
מולי גרם לי לחייך. האנרגיה שבהם, החיות שבהם - אם הם עצובים
או שמחים, מדברים או שותקים. הם משכו אותי, חלקם יותר וחלקם
פחות, אך כולם כאחד היו יפים בעיני. רציתי לחייך, והרגשתי איך
כמעט ללא מחשבה הרכב מתחיל להתקדם לכיוון ההפוך לביתי, לאזור
בו גרו אנשים מבוגרים ועשירים, לאזור בו גרה זו שתגרום לי
לחייך.

יצאתי מהמכונית, משליך על האספלט את בדל הסיגריה הממוצה,
ופניתי אל הבניין הלבן והגבוה. שלפתי מכיסי את המפתח לדלת
הכניסה, ונכנסתי אל חדר הקבלה המרשים. חייכתי אל שומר הלילה
שלמד להכיר אותי, ופניתי אל המעלית הפרטית, המובילה רק אל
הקומה האחרונה. דלת הבית הייתה פתוחה, והערכתי ששומר הלילה
החליט ליידע את תושבי הבית על הגעתי. נכנסתי בשקט, דרך המסדרון
הארוך, אל הסלון הרחב.

"שוב אתה מגיע אלי? ועוד בליל יום שישי?" היא ישבה על הכורסה
הגבוהה בסלון, זקופה ומרשימה, נוכחותה משתלטת על החדר. שיער
הכסוף אסוף מאחורי צווארה, פניה כפנים של אצילה מפורטרט ישן.
הקמטים הרבים שכיסו את הפנים העדינות לא גרעו דבר מיופייה, אלא
רק הוסיפו לו כבוד וכוח, קסם שמגיע רק לאחר שנים של כאב, שנים
של בדידות שנוצחו על ידי עוצמתה של האישה הזו, לבדה. עיניה
הירוקות לא דהו, והביעו חכמת חיים ואינטליגנציה שאף הזקנה לא
יכלה לה. ניגשתי אל האישה הזו, וכרעתי מעליה.

"אווה, את יודעת שאני תמיד חוזר לכאן בסוף" לחשתי באוזנה,
ונישקתי את שיערה הרך, את עורה המקומט והעייף. הסתכלתי אל תוך
עיניה המבריקות, הערניות.
"פגשת עוד בחור צעיר ויפה? נישקת אותו לפרידה, וחזרת לכאן?"
היא אחזה בפני בידיה, והרחיקה אותי ממנה, מסתכלת בחזרה אל תוך
עיני.
"לא, לא הלילה. הלילה החזרתי אותו לביתו לפני שהספיק לקבל ממני
דבר".
"כמובן, הלילה זה הלילה המיוחד, הלילה שלעולם לא תשכח", היא
חייכה.
"קיוויתי לשכוח אותו. האמנתי שאשכח. אבל כשהרגע הגיע..."
"היית במקום שלי. לקחת אותו לשם", היא אמרה בטון רציני, מעט
כעס חבוי בקולה.
"כן.... נסעתי לשם. אני חוזר לשם כל שנה, ביום הזה".
"כבר הזהרתי אותך. המקום הזה היה שלי, ונתתי אותו לך. ואמרתי
לך שאם תביא לשם את האדם הלא נכון לא תצליח לראות אותו כלל, או
שתראה רק אותו ותשכח לתמיד מיופיו של המקום. זה מקום מיוחד,
ואסור לך לזלזל בו. סע לבד, אם אין אתך את האדם המיוחד".
"אני חושב שלא יהיה יותר אדם מיוחד, אווה. אני חושב שבשנה הבאה
אסע לבד, וגם לאחריה".
"אני רוצה שתלך עכשיו. תן לי להישאר לבד. אני רוצה לצייר, אני
רוצה לחשוב. אתה לא נותן לי דבר כשאתה בא לכאן, ואני לא נותנת
לך דבר. לך לדירה שלך, כתוב שיר, אבל תן לי להיות לבד, כמו
שאני אוהבת".
"כמה שאני מעריץ אותך, אווה. כמה שאני מקנא בך על הכוח שלך, על
היכולת שלך לעמוד בזכות עצמך".
"אתה מפתיע אותי לפעמים. אני מצפה ממך ליותר מזה. עכשיו סע
מכאן".
"ספרי לי שוב על שרה. אני רוצה לשמוע עליה, על איך שאהבתם פעם.
אני צריך לשמוע עליה שוב, עליה ועליך".
"לא הלילה. הלילה אני לא רוצה לדבר על שרה".
"תמיד רצית לדבר עליה. מה קרה הלילה?"
"לך הביתה, בבקשה ממך. תן לי את השקט. אתה מבין אותי טוב מכל
אדם אחר. אני צריכה שקט עכשיו, אני רוצה לצייר ציור הלילה,
ציור שיישאר לנצח".
"ציירי, אווה, וספרי לי על שרה. אני מבטיח שאשאר בשקט".
"אולי כדאי שתישאר. החבר האחרון שנותר לי יזכה לראות את הציור
נוצר, יזכה לראות את היופי נברא. כן, הישאר איתי. אבל ספר לי
משהו קודם, בזמן שאכין את הצבעים. ספר לי על היום בו ראית אותי
בפעם הראשונה. אני רוצה לשמוע את הסיפור פעם נוספת".

"תודה, אווה", אמרתי והסתכלתי על גופה העייף והגאה קם מהכסא,
נע לעבר החלק של ביתה שהוקדש לציור, שהוקדש ליופי אותו יצרה
מדי לילה. קירות הבית לא כוסו בתמונות ישנות ובעתיקות כפי
שכוסו בבתיהם של רוב האנשים בגילה של אווה, אלא בציורים שציירה
לאורך השנים. תמונות של נוף מדהים מעוצב לפי דמיונה הסוער, או
תמונות של לילות קסומים שבוודאי ראתה מהמקום ההוא, שאת סודו
לחשה לי. ראיתי אותה הולכת בין הקירות, אוספת את הצבעים מהארגז
הישן בו שמרה אותם.

"הייתי מאוהב כשפגשתי אותך בפעם הראשונה, אווה. בפעם הראשונה
בחיי, הייתי שמח, הרגשתי מלא. הוא היה האדם הראשון שאהבתי מכל
לבי, הראשון שחדר דרך כל הכאב אל מי שהייתי. הוא שינה את
עולמי, הפך אותו למקום אליו אני שמח להתעורר מדי בוקר. באותו
היום חייכתי אל כל האנשים בעיר הסואנת, הרעש והלכלוך של הרחוב
לא נראו לעיני, שחיפשו וראו רק יופי. פתאום, בין כל האנשים,
ראיתי אותך צועדת. כל כך גאה, כל כך אמיתית. ראשך מורם, ונראית
מורמת משאר האנשים הפשוטים שצעדו ברחוב. היופי שבך אחז בי, ולא
יכולתי שלא לבהות בך כשהתקרבת אלי. הרגשתי את חוסר הפחד, את
הכנות שזורמת ממך. לא פחדת להראות את הערך שלך, את היופי שלך.
ואז ניגשת אלי וחייכת".

ידיה של אווה היו עסוקות בערבוב הצבעים, ביצירת הגוונים שרצתה
ליצור מהם את הציור הזה, הציור שאותו בחרה לצייר דווקא היום.
בהיתי בידיים המקומטות והמהירות, כה מיומנות בתנועותיהן.
"תמשיך בסיפור. אני רוצה לזכור מה אמרתי, איך ניגשתי אליך".
"הסתכלת עלי, ואמרת לי שאת יודעת שאני מאוהב, ושאת יודעת שזה
אמיתי. בתחילה שאלת כשאר האנשים אם אני חושב שזאת אהבה אמיתית,
אם אני מתכנן להתחתן. חייכתי אליך ואמרתי לך שאני לא מאוהב
באישה, אלא בגבר אחר. ניצוץ נדלק בעיניך, ואמרת לי לבוא אחריך,
ושיש לך מתנה לתת לי".
"נתתי לך את המקום. את המקום הקסום שלי ושל שרה. ואמרתי לך
לקחת אותו לשם".
"ולקחתי אותו, וראיתי את הקסם. ראיתי איך הוא הופך לחלק מהיופי
המדהים של הלילה. ראיתי את המתנה שנתת לי".
"ולקחת אותו לשם עוד הרבה פעמים. הבנת אותי. הבנת אותי ואת
שרה".
"עד הפעם האחרונה לקחתי אותו לשם. עד הרגע האחרון בו אמר לי שם
את המילים הכואבות, בו ראיתי אותו שם ואמרתי לו להתראות. היום
הזה, בדיוק היום לפני שנים..."
"המקום עדיין שם. הוא עוד לא נעלם, והוא לא נהרס. אתה עוד
תחזור אליו".
היא חייכה אלי, ושלפה את המכחולים מכד המים בו הניחה אותם.
ראיתי שהיא עומדת להתחיל בציור, שהיא עומדת לפתוח בסיפור שלה,
עליה ועל שרה.
"אני מקשיב לך, אווה. אני מקשיב, ואני אשאר בשקט".
"שרה נולדה מחוץ לתקופה שבה נועדה לחיות. מעולם לא פגשתי אישה
כה מלאת חיים, כה עצמאית. היא רצתה לברוח רחוק מהמקום הזה,
רחוק מהמציאות שנוצרה כאן, לפני שנבנתה כאן הארץ הזו. היא רצתה
להיות בונציה, לטייל בפריז, ללכת ברחובות של אמריקה. אבל לא שם
פגשתי אותה, אלא כאן, ברחובות של העיר הישנה", אווה התחילה את
הסיפור בקולה הברור, ידיה עוסקות ללא הפסקה בציור קוויה
הראשונים של עבודת האמנות. הסיפור היה קצר מתמיד, הבחנתי,
ונראה היה כי אווה חסרת סבלנות, ממהרת למקום אחר.

"עמדתי בפינת הרחוב, מנצלת את השמש כדי לצייר באור שלא היה
בדירתי הקטנה. לא ציירתי את העיר, כפי שרבים אחרים עשו, אלא
מקום אחר, רחוק, שונה. שרה עברה מאחורי, ולפתע הסתובבה במקומה,
ובפליאה שאלה היכן המקום שבציור. התחלנו לשוחח, וסיפרתי לה
שהמקום הזה הוא אני, המקום הזה קיים בתוכי. היא האזינה בשקט,
ממשיכה לשאול שאלות בזמן שאני, עסוקה בציור, טרם הבחנתי
בפניה", אווה נאנחה לפתע, "כשביקשה לראות עוד מציורי, ועלינו
לדירה העלובה, הבחנתי בפעם הראשונה בתלתלים השחורים, בעור
החלבי, בעיניים הכחולות הפראיות. לאחר שטיילנו בחדר הקטן
ובהינו בתמונות שציירתי, נישקתי אותה. היא נמסה בזרועותיי,
הפכה לחלק ממני באותו הרגע, באותו היום".

הסתכלתי בתדהמה על הבד שעליו ציירה אווה. במקום הנוף המדהים
אותו ציירה לרוב, הופיעו תווי פנים מעוצבים, מדויקים. רציתי
לעצור אותה, לשאול אותה מה היא עושה, אך עצרתי את עצמי. נתתי
לה להמשיך לדבר.
"מאותו היום היינו ביחד. לא חשבנו על השלטון הזר, על הפרעות,
על מחתרות ומלחמות. הפכנו לזוג אוהבות, נחבאות מהעולם אך רצות
בארץ הקטנה הזו ממקום למקום, בוהות בנופים המדהימים, וחולמות
על מקומות אחרים, רחוקים. לילה אחד הגענו במסעותינו למקום
המיוחד הזה, למקום שהפך להיות שלי ושלה. כשגופי התחכך בגופה
העירום של שרה באותו הלילה, באותו המקום, הרגשתי איך היא הופכת
להיות היהלום שבחשכה, מאמצת אל נפשה את כל היופי שבשמי הלילה.
מאותו הלילה, חזרנו למקום הקסום ההוא בכל הזדמנות שיכולנו,
הגשמנו את אהבתנו, דיברנו וחלמנו ביחד. אהבתי אותה... אהבתי
אותה יותר משאהבתי על אדם בחיי. היינו יושבות על החול הרך,
עירומות ומחובקות. וברגע בו הייתה מנשקת אותי, שרתי לה".

לא יכולתי להישאר במקומי כשלפתע בקע קול זך וטהור, קול צעיר
ואוהב, מגרונה של אווה. נשימתי נעצרה כששמעתי אותה שרה את
המילים האוהבות, העצובות, בשפה שמעטים בארץ הזו עוד מדברים.
מעולם לא שמעתי אותה שרה, מעולם לא סיפרה לי על כך. ניגשתי
אליה, והנחתי את ידי סביב גופה. הרגשתי איך פניה נצמדים לכתפי,
איך בזמן ששרה ירדו דמעות מעיניה.
"שרה הייתה מחבקת אותי כל כך חזק כששרתי לה. שרתי לה גם באותו
הלילה, במקום הקסום הזה, רגע לפני שסיפרה לי על החלטתה. כמו כל
כך הרבה אנשים שרוח פראית בלבם, גם שרה הרגישה חייבת למצוא
משהו שיעצור אותה, משהו שיכוון אותה", אווה לחשה באוזני בקול
חנוק מדמעות, "מאותו הלילה לא דיברתי אתה יותר. ראיתי אותה
פעם, מרחוק, בעיר אחרת וצפופה. כיסוי ראש עטף את ראשה, מגולח
מהתלתלים הרכים. לידה צעד גבר, מזוקן ולבוש שחורים. ברחתי משם.
ברחתי כל עוד נפשי בי. לא יכולתי לראות אותה ככה".

אווה הורידה את ידי ממנה, וצעדה צעד אחורה, לעבר הציור. היא
סימנה לי בידה לחזור לשבת, לתת לה לסיים את הציור.
"לא הפסקתי לאהוב את החיים אחרי ששרה הלכה. היא נשארה איתי,
והלכה איתי לכל מקום בו הייתי. היא הייתה שם כשציורי התחילו
להימכר, היא הייתה שם כשמילאתי את משאלת לבה ושטתי בתעלות
ונציה, כשצעדתי בשדרה בפריז, כשלגמתי כוס יין במועדון בניו
יורק. לכל מקום לקחתי איתי את הצבעים והבד, וציירתי לשרה כל מה
שראו עיניי. שמרתי בשבילה את הציורים היפים ביותר, ליום בו
תחזור, ליום בו תחפש אותי, ותגלה שאני עוד כאן. היו לילות בהם
ביליתי עם אישה אחרת, לעיתים עם גבר צעיר. אך לעולם לא נשארתי
אתם. תמיד חזרתי לכאן, למקום בו שרה תוכל למצוא אותי".

ידיה של אווה הפסיקו לנוע, והיא הפסיקה לדבר. על הבד הופיע
דיוקן של אישה צעירה, שחורת תלתלים ובעלת עיניים כחולות
ועמוקות. נדהמתי מיופייה, כעת כשראיתי אותה בפעם הראשונה.
נדהמתי, וחששתי. משהו היה שונה בסיפור של אווה היום, משהו קרה.
סקרנותי ניצחה את מעצורי.
"אווה, למה ציירת את שרה היום, בפעם הראשונה? למה שרת לי היום,
כמו ששרת לשרה?"
"הבוקר צלצל הטלפון. כשעניתי לו, היה בצדו השני אדם בשם אברהם.
הוא אמר שהוא היה חייב להודיע לי, שזו הייתה חובתו".
"להודיע לך מה?" שאלתי בבהלה.
"שרה נפטרה אתמול. היא הותירה את מספר הטלפון הזה לבנה, וביקשה
ממנו לספר לי".
רעד עבר בגופי, ודמעות זלגו מעיניי. הסתכלתי על אווה, על אווה
ועל הציור שציירה, הציור שיישאר לנצח. הבנתי את כוונתה, הבנתי
למה בחרה שאשאר. קמתי ממקומי, וניגשתי אליה שוב.
"אני אשמור על הציור, אני מבטיח", אמרתי לה בשקט.
"תזכור שדרכי היא לא הדרך. תביט במראה, ותראה שיש עוד דרך
ארוכה לפניך. תשכח עכשיו. אל תחכה כמו שאני חיכיתי", היא לחשה
לי. רציתי להתווכח, רציתי להסביר לה שאני לא מכיר דרך אחרת.
אבל המבט בעיניה היפות אמר לי שזו בקשתה, שכך תרגיש מאושרת.
הנהנתי בראשי.
"אני אנסה", אמרתי.

הסתכלתי שוב אל אווה, מקרוב. ראיתי את הכוח שבעיניה, את הכבוד
שבעמידתה, את הביטחון שבפניה. נישקתי אותה שוב, על שערה, על
לחיה, ועל שפתיה היבשות. החזקתי אותה קרוב אלי, מרגיש את חום
גופה. ידי אחזו בפניה, ושפתי נגעו קלות, בפעם האחרונה, במצחה
הגבוה.

נסעתי משם, מנסה לראות את הכביש דרך הדמעות ועשן הסיגריה.
נסעתי לדירה שלי, לכתוב בפעם הראשונה והאחרונה על אווה.