מבט אחד פנימה מגלה לי דברים חדשים. לא שזה אמור להיות ככה.
אני אמורה להכיר את עצמי, לדעת למה לצפות, אבל זה כבר בלתי
אפשרי. כשאת מוצאת את עצמך זרוקה על ספסלים בחמש לפנות בוקר,
או ישנה בבית נטוש כבר כמה ימים, ואין סימן וזכר למישהו שאיכפת
לו, מישהו שרוצה לעזור, מישהו אנושי, גם את עצמך את כבר לא
מכירה. מבחוץ - אין עלייך. את מלכת העולם. מלאה בביטחון עצמי,
מצליחה עם אנשים אחרים, מצליחה בכל מה שאת עושה. כל מה שאת
נוגעת בו - זהב. אבל מה זה כבר זהב? בסך הכל מתכת שמעריכים
יותר מדי. ואת? בשבילם את יהלום. נוצצת, מרשימה, יותר חזקה מכל
דבר אחר. אבל לא. לעצמך את בסך הכל זירקון.
זה לא חור שחור, זה לא מטאור שמאיים לפגוע ולהרוס, זה לא כוכב
מדברי בתוכך, שגדל וגדל עד שאין לך שליטה. זה פשוט חלל. ריק,
אין בו כלום. אבל אין כזה ריק "לגמרי". זה לא קיים. גם בחלל
קיים אבק כוכבים, וככה, גם אצלך יש שרידים. שרידים של מחשבות,
של מי שהיית פעם. וכל אלה שמקיפים אותך תמיד, גם הם כבר לא
אמיתיים. הם צל של עצמם, צל של מה שאת צריכה, מה שאת מחפשת.
בזמן אחר, אולי גם במקום אחר, הדברים היו שונים. זה בטוח. אין
שני מצבים בהם אני מתפקדת אותו דבר. אבל אני כאן, ואני עכשיו,
ולמרות שהחיוך המזויף הזה בדיוק לא יחזור על עצמו, עוד יבואו
הרבה אחרים, תחליפים, ועם כל אחד מהם, עוד קצת אמת תיעלם לי
מבפנים. אומרים לי שהנשמה שלי יפה. ואני, כשאני עדיין מחייכת
חיוך גדול, עם מבוכה שמציצה מתוכו, חושבת "נשמה? איזה נשמה? זה
כבר מזמן נגמר. אין שם כלום, וגם לא יהיה." פעם, עוד הייתה לי
תקווה. חשבתי, שהנה, עוד מעט יגיע גם הרגע שלי. עוד קצת סבל
ואז הכל משתנה, אז אני אהיה שמחה, מאושרת. אז כבר לא יהיה חלל
בפנים, יהיה אולי איזה גן, אולי איזה ספר כזה עם עיפרון שכל
המחשבות שלי וכל מה שאני עושה יירשמו בו, וכשאני כבר לא אהיה,
אני אסתכל בו ואהיה מרוצה. ואולי זה יהיה איש קטן שיעשה מבפנים
את כל מה שאני עושה מבחוץ, וגם בו יהיה איש, וגם בו יהיה
איש...
אבל כבר לא. הכל התשנה, ואת מה שכבר קרה אני לא יכולה לתקן.
להורים שלי כבר כמה שנים שלא איכפת ממני. אני זאת שהבריזה. אני
זאת שלא באתי כשהיו צריכים אותי, זאת שהתחבאה מתחת למיטה.
ואחותי? אחותי שכל כך אהבתי, שכל כך יכולתי לדבר איתה, שכל כך
עברה כמעט אותו דבר... שהחיוכים שלה היו ריקים כמו שלי,
שהעיניים שלה אמרו בעצם את הכל - כלום.
הורים אמורים להיות שם תמיד. לאהוב, לטפח, לעודד, ולנסות לעזור
בכל מה שרק אפשר. אבל אצלי זה לא ככה. אולי אף פעם גם לא היה.
מהרגע שנולדתי לא היה רגע אחד שהייתי בסדר בעיניהם. תמיד הייתי
השאריות. זה כאילו הייתה להם טבלת השווה שלי עם אחותי. וזה
אבסורד, זה מטורף, זה מכאיב. זה פוצע מבפנים. וכל המחשבות רצות
לי בראש בשניות, מנסות לעשות סדר בבלגן הזה. ואחרי שזה נרגע,
עוד מבט אחד קטן בפנים, ופתאום, הכל כבר השתנה.