על השליח היה מונח כובע קטן מקושט בנוצה. נוצה אדומה זהובה,
בעלת שידרה שחורה ובוהקת. נוצה שהתוותה מסלולים מעגליים
באוויר- כשהשליח הלך לו לאיטו - מעגלים אדומים זהובים שמסמנים
את הליכתו ונשארים צרובים בעין המתבונן גם לאחר שהשליח כבר הלך
ודוהים לאט לאט עד שהם נעלמים ורק בעין עדיין נשאר חוסר כלשהו,
חוסר של מעגל אדום זהוב שעוד היה שם לפני רגע ונעלם והעין
מרגישה שמשהו חסר, משהו שהיה צריך להיות שם ולא עוד.

הכובע עצמו אינו משאיר רושם מיוחד, שהרי זה כובעו של שליח
ולשליח יש כובע שחור קטן ולא בולט מדי, שחור דהוי במקצת. הצבע
הדהוי אינו מעיד בהכרח שהשליח וותיק שהרי גם לשליחים חדשים יש
כובע בצבע שחור דהוי וזה מקצוע שמעסיק אנשים רבים - להפוך את
צבע כובעו החדש של השליח החדש משחור מבריק ועמוק לשחור דהוי
ועכור, הוא אינו נראה משומש - רק שאינו שחור מבריק, אלא שזה
כבר נאמר ולא נותר לתאר אולי רק את השליח, אבל את השליח לא
ניתן לתאר, שהרי אף אחד לא ממש רואה את השליח אלא רק את הכובע
והנוצה שחורתת מעגלים אדומים זהובים בעינו של המתבונן, כל מי
שיישאל על השליח שהביא לו את מה שהביא, קרוב לוודאי ואף וודאי
לגמרי שלא יצליח לעשות זאת ואף לא ירגיש שלא הצליח, אלא יתאר
בגאווה את הכובע והנוצה ואת המעגלים שהנוצה מתווה באוויר
ובעינו של המתבונן ויתאר אותם בפרוטרוט , את הצבע והצורה ואז
יחייך אל השואל ויתגאה בתיאור שלו או שפשוט ייהפך מהורהר פתאום
כשהוא מעלה בזיכרונו את המראה הנפלא שהיה רוצה לחוות שוב,
ואולי היה עושה מה שרבים עושים ומארגן שתשלח לו חבילה או מכתב,
אם לא ע"י אחרים אז ישלח בעצמו ואחרי פעם אחת שיעשה זאת יתחיל
לעשות זאת פעם אחר פעם, שוב ושוב, כדי שיוכל לראות שוב את מראה
הזה, את המעגל, שיוצרת הנוצה.  
כיום הביקוש לשליחים אדיר ויש להם עבודה כל הזמן, רק שאין איש
שממש רואה אותם. כל היום נשלחים מכתבים וחבילות וכל העיר מלאה
בתנועה של כובעים ונוצות, כובעים ונוצות, כל העיר מלאה שליחים
ומי שאינו שליח מקבל מכתבים וחבילות, אך כמובן שלא המכתב הוא
המעניין, שהרי לרוב המוען הוא גם הנמען והעיקר הוא לראות את
השליח בבואו ואף אחד אינו עובד יותר ואינו עוזב את ביתו או
המען שלו ולא עושה דבר אלא מחכה לשליח שלא יחמיץ אותו, שלא
יגיע בלי לראותו.

אף אחד לא עובד יותר. אף אחד מלבד השליחים כמובן ובסופו של דבר
זהו המקצוע היחיד שנותר כיום בעירנו ואפשר היה לחשוב שזה יהיה
מקצוע מבוקש, הוא הרי היחיד, אבל מכיוון שהשליחים כנראה
מחוסנים כנגד מראה עצמם שהרי אז היו עומדים או צועדים מול
המראה כל היום ולא עוסקים בשליחותם ,הגיע המצב לידי כך שאף אחד
לא מעוניין להיות שליח שהרי יחמיץ אז את המראה הנפלא, המראה
שלו עצמו ולכן מספר השליחים נהיה קבוע ולא עלה ולא פחת, אבל אז
החלה לעבור התלחשות בעיר. ההתלחשות עברה לאיטה כי בני האדם
בעיר כבר לא ראו אחד את השני, ואם דיברו אז רק דרך הטלפון
ומבלי לזוז ממקומם וההתלחשות נבעה מהדאגה שגם אם התושבים  אינם
מכירים את השליחים עצמם הרי קרוב לוודאי שהם בני אדם וסופם
יהיה ככל בני האדם  וגם הם ימותו מזיקנה או מחלה ואז מי יהיה
זה שיחליף אותם, שהרי אין אף אחד מעוניין להיות שליח ולערך
הכלכלי של לעבוד בעבודה היחידה בעיר כבר לא נותר ערך וכלכלת
עירנו קרסה לגמרי.

דיונים התקיימו, אך באיטיות רבה מכיוון שהדנים לעולם לא זזו
מביתם שלא יחמיצו אף שליח, ונמשכו שנים רבות הדיונים, ובינתיים
מאוד לאט, מבלי ששמו לב , החלו השליחים למות ומסתבר שכבר היו
מבינם רבים הוותיקים שהלכו ונפטרו .

האנשים הבינו שהשליחים מתים - תדירות הופעתם הלכה וקטנה והגיעה
משעות לימים, וככל שקטנה, במקום שאנשים ירגישו משוחררים יותר,
הפכו מתוחים ולחוצים מפני שכל הפסד של שליח עלה בזמן ארוך יותר
של ציפייה. זמן שהגיע כבר עד חודשים ובזמן הזה היה זמן רב
להעניש ולייסר את עצמך על הפסד המראה האדום זהוב הנעלה, וכך
הצמידו עצמם, ללא תזוזה כמעט, למקום המצאם ופחדו אף לדבר
בטלפון. בינתיים הלכו והתמעטו השליחים עד שלמעשה נותרו רק
שליחים בודדים ולמרות שגם תושבי העיר התמעטו מפני שכמעט לא
אכלו ולא טיפלו בעצמם ולא עסקו ביחסי מין , עדיין היה מספרם רב
מדיי והשליחים המעטים שהיו אמורים להעביר חבילות לכולם עסקו
במלאכתם נאמנה אך פער הזמנים בין הגעתם פעם אחת לאדם ועד שחזרו
אליו כבר הגיע לשנים, ואנשים ישבו וחיכו לשליח שנים מבלי שיראו
אותו וזיכרון הנוצה והכובע הפך לזיכרון רחוק , זיכרון שראו
במוחם רק במעומעם ומדי פעם דיברו עליו ולפעמים לא ממש זכרו מה
היה המראה מלבד הידיעה על הנוצה והכובע ושל הצבעים אדום וזהוב,
אדום וזהוב אבל היו בטוחים שראו אותו ובטוחים שיראו אותו שוב
או לפחות קיוו בכל מאודם רק לזאת, רק לראות שוב את הכובע בצבע
שחור דהוי והנוצה שמחוברת אליו,והמעגלים שהיא מתווה באוויר,
והמשיכו לחכות, מנסים להעלות בזיכרונם את המראה, להשאיר אותו
חי. ופעם אחת חלפה השמועה שנשאר רק שליח אחד אבל אף אחד לא
האמין בזה, ואז מאוחר יותר חלפה השמועה שהשליח מת אבל גם בה אף
אחד לא האמין וגם אם שליח מת, מי אמר שאין שם עוד כמה כאלה
שמסתובבים וכל רגע אחד מהם יגיע וידפוק בדלת עם החבילה או
המכתב שהאדם שלח לעצמו. כל רגע , כל רגע יגיע השליח עם הכובע
בצבע שחור דהוי ונוצה אדומה זהובה, וכך עיר שלמה מחכה לשליח,
יושבת ומחכה, יושבת ומחכה, כולנו יושבים ומחכים.
בקרוב נמות.