קדימה, הלאה, לא להפסיק, לא לעצור, רק ללכת עוד ועוד...
כבר מזמן הוא למד להדחיק את המחשבות, ובכל זאת הוא עדיין ממלמל
את השורה הזאת. בהתחלה הן היו תוקפות אותו, לא מניחות לו,
משכנעות אותו, עוצרות אותו - אז הוא היה ממלמל, בקול חלוש
ועייף "לא לעצור... רק ללכת..." והיה מרים את ראשו, מסתכל על
הנוף, על מה שיפה באמת ושוכח. לא! הוא לא שכח! הוא זכר! אבל
הוא לא חשב על זה.

זה לא תמיד היה כך, היו לו חיים אחרים פעם, הוא בדיוק עבר
לדירה משלו, עבד בחברה קטנה, משהו עם 'ק' בהתחלה ו 'ו' בסוף...
או אולי 'ג'? לא משנה, כל זה היה בעבר. עכשיו יש לו את הדרך.
התרמיל כבר לא כבד כל כך, והמקל שלו כבר התרכך כך שיש שקעים
איפה שהוא שם את האצבעות. וטוב לו, הוא נושם אויר נקי, רואה
נוף, לפעמים עובד כדי לממן את המסע הבא, ולפעמים מתאכסן אצל
אנשים טובים בדרך...

גם הבדידות כבר נסבלת. בהתחלה הוא היה בוכה, עוצם את העיניים
ונרדם. היום, הוא פשוט נשכב, מתנתק ונרדם - בלי לחשוב, בלי
להיזכר, בלי לבזבז דמעות עליה.

כבר שנה וחצי. בבית ההורים כבר השלימו עם הביקורים בחגים ובימי
הולדת, לפעמים גלויה או מכתב משום מקום. "אין מה לעשות בעל יקר
שלי, " אמו אמרה פעם, "הוא נווד, זה הירושה שלך אליו..."
ונאנחה. אביו לא ענה, הוא הבין. וגם אם הוא לא ידע את זה אביו
לא היה היחיד שהבין...

הוא הלך בדרכו, ליד רעננה, לחפש עבודה אצל מוכר ירקות בשוק
שהכיר עוד כשהיה קטן. בערך פעם בשנה הוא היה בא, גם לפני
שהתחיל ללכת, תמיד בעונת הבננות, כשהייתה הרבה עבודה.
השרוך שוב נפתח, זאת הפעם החמישית השבוע, צריך לזכור לקנות אחד
חדש. הוא התכופף לקשור אותו, לאט ובקושי, הוא ירד למטה והחל
לקשור. הוא הרגיש את הזמן מאט, שניות עברו לאט כמו דקות, ואז
כמו שעות, ויותר לאט... כאילו כל חייו התרכזו בנקודה אחת קטנה
בזמן, שגדלה והתעצמה עד שהכילה את כל חייו לשניה אחת אינסופית.
ואז הוא קם, עוד לא יודע מה, או מי, רק דגדוג ישן ומוכר בראש
לא הספיק להזהיר אותו...

היא עמדה מולו, במכנסי 3/4 מבד, בחולצה דקה, שיערה מתנופף
ברוח, המכונית שלה חנתה ליד.  ואז זה הכה בו. מין מכה כזאת
בחזה, כמו פיצוץ של הלב מבפנים, התפרקות של כל מה שהוא עבד כל
כך קשה להחביא, להדחיק. בעודם פורצים את הסכר העבה כאילו היה
דף נייר, הם עלו למעלה, הזיכרונות. הוא היה משותק, ללא יכולת
להגיב או לדבר.

הוא נזכר בהתחלה, הנשיקה הראשונה שלהם, הימים שאחרי, ימים של
אהבה חסרת מעצורים, של חוסר יכולת להפסיק. לראות את כל היום
עובר, כשהמחשבה היחידה היא על הערב, לראות אותה שוב. הוא נזכר
בטיול לצפון, איך אם הלכו מחובקים לאור הירח, ואז, בתצפית על
הכינרת, איך היא אמרה לו שהם לעולם לא ייפרדו, והוא אמר שהוא
יאהב אותה לנצח...

הוא נזכר שהם רבו, "למה את מתחמקת ממני", הוא שאל אז, "אתה
חונק אותי, אין לי חופש!" היא ענתה בבכי. הם לקחו הפסקה. שבוע,
שבועיים, ואז הם לא יכלו יותר, הם פשוט אהבו יותר מדיי... אבל
זה כבר לא היה אותו דבר, הם היו מתווכחים לעתים יותר תכופות,
נפרדים וחוזרים...

בסוף הוא לא יכל יותר, אז הוא ברח, לקח תרמיל, קצת כסף ואוכל,
את המקל הוא מצא בדרך... היא מצאה מישהו אחר, כך לפחות אמר לו
מוכר הירקות פעם כשהעמיס ארגז עגבניות על הדוכן. הארגז ישר
הגיע לרצפה והוא אחריו, בוכה... הוא היה צריך לדעת, היא לא
באמת אהבה אותו...

אז מה היא עושה פה עכשיו?! הזיכרונות בעטו אותו חזרה להווה,
"את..." היה כל מה שהצליח לומר. הם התחבקו שעות, ימים, הזמן
שכבר האט ככל יכולתו עצר מלכת, "אני רוצה אותך לנצח" היא אמרה,
"לנצח אהיה איתך" הוא ענה בלי להסס, כאילו כל חייו ידע את
התשובה.

פתאום הם החלו לרחף, למעלה, לשמים, אל השמש הקופחת ממעל, והכל
הפך לבן, לא לבן מסנוור, אלא טהור, הם הגיעו למקום שנקרא פעם
גן-עדן, והוא ידע למה.
הזמן האט רק בשבילם כי על האדמה, לנצח אין מקום.