"נמאס לי!" צעקתי בפעם האלף בעת שיצאתי בסערה מהחדר שלו. 'הפעם
הוא באמת עבר כל גבול', חשבתי לעצמי, 'הפעם אין סיכוי שאני
סולחת לו.'
התעלמתי בהפגנתיות מהקריאות שלו אלי לחזור, וטרקתי את דלת הבית
שלו, יורדת במדרגות שתיים-שתיים ומרעישה בקולי קולות עם כל צעד
שעשיתי.
"יש עוד אנשים שגרים בבניין הזה!" שמעתי את השכנה שלו צועקת
אלי מלמעלה. אני לא סובלת אותה, היא תמיד דוחפת את האף שלה
לעניינים לא שלה. בדרך-כלל הייתי עונה לה ומתווכחת איתה, אבל
הפעם לא היה לי כוח אליה. פשוט התעלמתי ויצאתי מהבניין.

הלכתי ברחוב, תוהה לאן רגליי יוליכו אותי. להפתעתי הן הוליכו
אותי לאותו מקום שבו פגשתי אותו בפעם הראשונה. בגלידרייה
במרכז, איפה שכל הילדים הקטנים באים אחרי הצהריים לקנות גלידה
בטעם תות לימון. אני עבדתי שם עד לפני כמה חודשים, בחופש
הגדול, והוא בא עם אחותו הקטנה. נדלקתי עליו ממבט ראשון. הוא
דווקא לא כל כך התלהב ממני, אבל אחותו כן. היא גררה אותו לשם
יום אחר יום, ובזכותה הייתה לי הזדמנות להפעיל עליו את הקסם
האישי שלי. זה עבד. לא עבר חודש ואני והוא מצאנו את עצמנו
מתנשקים בלהט על הספה בחדר שלי. הוא לא היה החבר הראשון שלי או
משהו כזה, אבל אני חושבת שהרגשתי אליו משהו קצת חזק יותר ממה
שהרגשתי אל האחרים. אבל בעצם, אף פעם לא נשארתי עם מישהו יותר
משבועיים, אז מה אני יודעת.

הסתכלתי על הגלידות הצבעוניות בדוכן ועיקמתי את הפרצוף. לא
התחשק לי להסתכל על הילדים הקטנים שהגלידה טפטפה להם על כל
הבגדים, ועוד יותר לא התחשק לי להזכר בו, אז הלכתי משם.

לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז עשיתי מה שאני תמיד עושה
כשאני מדוכאת. נכנסתי לכל חנויות הבגדים האהובות עלי בעיר,
במטרה ברורה להוציא את כל הכסף שחסכתי בחודשי הקיץ על מלתחה
חדשה. אבל לא התחשק לי לקנות כלום. פשוט הסתכלתי על הערמות
הצבעוניות של החולצות ועל הג'ינסים המדליקים בחלונות הראווה,
וזה לא עשה לי כלום. בעצם, זה כן עשה לי משהו. חשבתי עליו, איך
שרק לפני כמה שעות הוא החמיא לי על המכנס החדש, שמחמיא לי כל
כך לדעתו. כל כך שמחתי, הרי בגללו בכלל קניתי את המכנס הזה,
למרות שאני שונאת חום, אבל אני יודעת שהוא מאוד אוהב.

היה כבר מאוחר, ואני התחלתי להתעייף. אפילו הכעס כבר התחיל
להתפוגג. רציתי לחזור הביתה באוטובוס, אבל חיטוט מהיר בתיק
הראה ששכחתי את הארנק בבית. ואני עוד חשבתי לעשות שופינג היום.
החלטתי ללכת לחוף הקרוב ולשבת שם עד שאני אחליט מה לעשות.

ישבתי שם, על החול הקר, כשברקע השמיים שינו את צבעם מתכלת
לגוון אדמדם, ואחר כך לכחול עמוק.
חשבתי על השקיעה, על החיים, ועלינו. כמה שהוא מרגיז אותי
לפעמים עם כל השטויות שלו, ועם כל הריבים האלו שיש ביננו תמיד.
לפעמים נדמה לי שאנחנו צריכים להפרד, וזהו. ואולי ככה יהיה
יותר טוב לשנינו.

פתאום התחיל להיות די קריר, וגם החושך קצת התחיל להפחיד אותי.
בדיוק כשהתחלתי לחשוב שאולי זה לא היה כל כך חכם לבוא לים בשעה
כל כך מאוחרת, שמעתי קולות של צעדים מאחוריי.

נדרכתי במקום, ולאט לאט הסתובבתי. צל ארוך נח על הפנים שלי.

"תיארתי לעצמי שתהיי פה..." הוא אמר.

רציתי לענות לו, אבל לא היה לי שום דבר להגיד, אז פשוט משכתי
אותו למטה.

הוא התיישב לידי וחיבק אותי ברכות.

"אני אוהב אותך, את יודעת?" הוא אמר.

הסתכלתי לו בעיניים, מקרוב.

"כן, בטח." אמרתי, ואני חושבת שהוא הבין שהתכוונתי לומר, "גם
אני אותך".