כבר חודש שלם שאני חולמת שצולבים את ישו ומענים אותו והוא בועט
לי בגב. "HELP!! HELP!" הוא צועק ואני לא יכולה לעשות כלום כי
מהצד השני של הגב שלי יש את אבא שמנסה לצלם את הכל במצלמת
וידיאו. " אל תזוזי רננה, תעשי טובה, את הקלטת הזאת אני שולח
ישר לפיספוסים, בשביל הכסף,  ואחר כך לאמריקה, שלא יגידו
שהיהודים צלבו את ישו." אבא וישו, והרומאים שצולבים את ישו,
כולם קטנים כאלה בגודל של הבובות שמקבלים באארוחת ילדים
במקדונלדס. ישו והצלב והרומאים תקועים לי מתחת לעצם הזאת בגב,
והבעיטות של ישו מגרדות כי הוא נועל מין סנדלים תנ"כיות כאלה.
אבא יושב לו על הכתף שלי עם חיוך ענק, מתכנן מה הוא יעשה עם
המיליונים שהקלטת הזאת תעשה לו. אני רוצה לגרש את כולם מהגב
שלי אבל אבא לא מרשה לי לזוז, הוא תופס את הכל בוידיאו, כמו
תמיד. ובדיוק בקטע שאני עומדת לצרוח על כולם, אלקס מעיר אותי.
כל יום במשך חודש אותו דבר. אני חושבת על ללכת לטיפול, אבל אני
לא מהאנשים שהולכים לטיפולים פסיכיאטרים או פסיכולוגים'. אני
הבת של אבא שלי.

אבא קצת כועס עלי בזמן האחרון. הרעיון של לעבור לניו יורק
ללמוד בקולג' לא נראה לו. אבא רצה שאני אלמד פה באוניברסיטה,
משהו עם מחשבים ואז להצטרף לחברת ההיי טק שלו, או לפחות להתחתן
עם מישהו שירצה להצטרף לחברה. מסכן אבא, הוא כבר בן חמישים
ושבע ורוצה למצוא יורש שינהל את החברה, אבל שיהיה מישהו
מהמשפחה. המשפחה זה אני, מוקה הכלב, ואמא, שלא ראינו אותה כבר
מאז שהיא נסעה לצרפת עם איזה "פריזיאני מלוקק" כמו שאבא קורא
לו, או "גבר החלומות של כל אשה" כמו שמיקי, אחות של אימא קוראת
לו. אבל עכשיו אני בניו יורק, בוגדת באבא בפעם הראשונה בחיי
ולומדת קולנוע. אבא תקוע לבד בבית הענק והמבולגן שלו, ושוכח
להוציא את מוקה באופן קבוע. "הכל אחלה!" הוא אומר לי בכל שיחת
טלפון, "הכל דופק כמו שעון" וברקע אני שומעת את מוקה נובח ואת
שיר הפתיחה של המורדים. "אבא, אל תדאג אני באה לחופשה בקריסמס,
כלומר חנוכה, אל תשכח להזמין לי כרטיס ואני -"
"שאני אשכח?" הוא קוטע אותי. "הצחקת אותי. מתי בפעם האחרונה
אני שכחתי משהו?"
"אבוש, אני לא יודעת מתי שכחת משהו בפעם האחרונה...." אני
אומרת בקול מתפנק. "אני רק זוכרת שפעם שכחת לקחת אותי מהגן
ונשארתי שם עד שש בערב והיתי נורא מסכנה".
אבא מתחיל להתגונן אבל אני כבר לא מקשיבה כי אלקס נעמד מאחורי,
מלטף לי את הגב בדיוק במקום שישו בועט לי בו כל לילה.
"ביי אבא."
"ביי פרינסס."

זה יום שיש בערב, ואני ואלקס אוכלים סושי ורואים רשימת שינדלר.
לא בדיוק הסרט הקלאסי לראות ביום שישי בערב בניו יורק עם החבר
הלא יהודי שלך, אבל זה שיעורי בית ממיסטר רוג'רס, המורה שלי
לקולנוע. אכלתי רק חתיכת סושי אחת, עם מלפפון לפני שתהחילו
הדמעות. אני בוכה בקול רם עם טישו, ואלקס יושב לו שם באדישות
וגומר את הסושי שלו, ואחר כך גם את שלי. אני שונאת סרטים
עצובים, אבל זה סרט יפה. אני מסתכלת עליו מהצד, רואה שגם לו
קשה, אבל הוא משחק אותה אדיש, כמו תמיד. זה אחד הדברים שאני
הכי אוהבת בו, את איך שהוא תמיד רגוע, ושמח, ולא מתרגש אף פעם.
חוץ מהרוגע שלו אני גם אוהבת את הידיים שלו, השריריות, את
השיער השחור והעיניים הירוקות, ואת העור החום שלו. הידיים
הכהות שלו נראות כל כך יפה ליד הידיים הלבנבנות והחיוורות שלי.
אני לא מהמשתזפות, אני מהנשרפות. זה בגנים. אני עוברת לשבת
עליו במה שאנחנו קוראים "התנוחה שלנו". הוא שוכב על הגב, ואני
עליו, הראש שלי נשען על החזה שלו והידיים הענקיות שלו מלטפות
לי את הבטן. אני עושה סטופ לקלטת. אני כבר אדומה לגמרי ורועדת
מהבכי. ואלקס לא אומר כלום, מלטף לי את הראש. "את יודעת שגם
לארמנים היתה שואה?" אני מהנהנת, מושכת באף. "גם לנו היתה
שואה, בתחילת המאה שעברה".  חוץ מזה שאלקס נוצרי, הוא גם
ארמני. לא שמעתי על המדינה הזאת, ארמניה, עד שאלקס סיפר לי
עליה. זה באירופה. זה כל מה שהוא סיפר. הוא עבר לאמריקה כשהוא
היה קטן והוא בקושי זוכר משהו. "הטורקים הרגו אותנו... הם רצו
את האדמה שלנו."
"די," אני לוחשת. היה לי כבר מספיק שואה היום, רק מרבע שעה של
לראות רשימת שינדלר. אז אנחנו סתם שוכבים, אחד על השני, על
הספה האדומה בדירה שלנו. נושמים ביחד, והצלב שלו דוקר אותי
בגב. לא סיפרתי לאבא על אלקס. אני לא יכולה לדמיין איך הוא
יגיב. יש סיכוי שהוא יפתיע אותי ולא תהיה לו בעיה עם זה שיש לי
חבר לא יהודי, אבל רוב הסיכויים שיתפוצץ לו וריד ויעלה לו הלחץ
דם ונצטרך להתקשר לדוקטור רוזנברג, החבר הכי טוב של אבא.  
לבת של דוקטור רוזנברג קוראים גלית. היא החברה הכי טובה שלי.
היא קצת התאכזבה שאמרתי לה שאני נוסעת לארבע שנים באמריקה
לשביל ללמוד, והיא השביעה אותי להביא לה משם איזה חתיך אמריקאי
כי נמאס לה מהחבר שלה, עומרי. איכשהו אני לא מתגעגעת לגלית
יותר מדי, כיף לי להיות חופשיה ולא לדבר בטלפון חמש שעות ביום,
כמו שהיתי עושה מכיתה ה' ועד שעזבתי. איך גלית תגיב אם אני
אספר לה על אלקס? היא מבינה אותי, אני רק אשלח לה תמונה שלו
והיא תתאהב. היא יודעת הכל עלי, כל האהבות הנכזבות שלי, הנשיקה
עם תמיר בכיתה ז', היא היתה הראשונה שהתקשרתי אליה כשקיבלתי
מחזור. בעצם היא היתה השניה, כי קודם התקשרתי לדודה מיקי שתביא
לי תחבושות כי אבא היה עסוק וחוץ מזה אבא הוא בן וחשבתי שהוא
יגעל וגם התביישתי.
תוך כדי חלימה בהקיץ אלקס מנשק אותי. קודם על הצוואר ואז בפה,
נשיקה ארוכה כזאת, שתמיד עושה לי פרפרים בבטן.
אני חושבת שבעצם אני אספר עליו לאבא כשאני אבוא לבקר בחנוכה.
לא בטלפון, כי אני אשנא את עצמי אם הוא יתעלף בגללי ודוקטור
רוזנברג יצטרך לעשות לי שוב פעם את השיחה על זה ש"אבא שלך הוא
איש עדין עם רמת כולסטרול מסוכנת, אל תרשי לו לאכול שטויות ואל
תפתיעי אותו." לא אכפת לי מהשיחה, דוקטור רוזנברג צודק, אבל
אני לא אוהבת שאבא של החברה הכי טובה שלי מדבר אלי וחושב
שהפנים שלי נמצאים בשדיים. במילים אחרות, הוא לא כל כך תמים
והוא גם מסריח מהפה. אני אתיישב ליד אבא, ולאט לאט אני אגיד לו
שיש לי חבר נוצרי עם צלב. אני אעשה את זה בשביל עצמי, בשביל
להפסיק את החלומות האלה שצולבים את ישו על הגב שלי, בין
השכמות, במקום שהצלב של אלקס נוגע בי כל פעם שאני שוכבת עליו.
"אל תשמרי דברים בבטן, זה משמין" דודה מיקי תמיד אומרת כשהיא
מרגישה שאני מסתירה משהו כל פעם שאני מתחמקת ממנה בשיחות טלפון
כשהיא שואלת אותי אם יש לי חבר. "אל תדאג אבא, הוא לא סתם
נוצרי, הוא ארמני." אני אגיד לאבא ואלטף אותו בעדינות. "גם להם
היתה שואה, הם משלנו, גם אותם שנאו וגם להם היה קשה." ואם אבא
לא ישתכנע, אני אקח אותו איתי לניו יורק לדירה שלנו. אלקס יביא
סושי ואנחנו נראה סרט, לא רשימת שינדלר, איזה קומדיה כמו שאבא
אוהב. ואז אבא יכיר את אלקס ולא יוכל להתנגד. אלקס הוא באמת
חמוד, והוא גם לומד מחשבים, כמו שאבא אוהב.