אני סופר. בחרתי במקצוע הזה בגלל שלא רציתי להמשיך בעסק
המשפחתי - איטליז, לא רציתי לראות בשר ודם ועצמות שבורות.

יש לנו בית קפה מיוחד, שרק סופרים נכנסים אליו. בכל פעם שאתה
נכנס פנימה, אתה צריך לזרוק מטאפורה, זהו תנאי הכניסה לבית
הקפה.
מי שמעיין היצירה שלו יבש, לא נכנס. אני אמרתי בכניסה, שהשמש
ישנה על כרית של אש והכבאים ישנים על מזרן מים, כך הכניסו
אותי.
היתה שם סופרת ממש יפה. זרקתי לה מטאפורה והיא היתה שלי, היא
זרקה לי מטאפורה והייתי שלה, ככה זה עובד.

בבית המשותף שלנו, היה לנו כלב והוא היה שופט מי כתב סיפור טוב
יותר, הוא היה שומע את הסיפור שלי ולאחר מכן את הסיפור של
הסופרת ולבסוף היה מסתובב ומכשכש בזנבו לכיוון זה שכתב סיפור
טוב יותר בעיניו.

על פי שיפוטו היינו קובעים מי הולך לעשות קניות בסופר, מי עושה
נקיון בבית ומי יהיה למעלה בזיון היומי שלנו.

לאחר זמן הכלב מת ולא היה לנו קהל ושופט. הבאנו שני ילדים
לעולם (בשביל השיפוט כמובן) והם תמיד בסיפורים של הסופרת (אני
כבר לא כתבתי, המוח שלי נדפק). בסופו של דבר, הילדים הפכו
לקצבים אבל מבינים בספרות.