אני ממולכדת, ורק כעת הבנת זאת
הדרך אלי מלאה מוקשים
חלקם ישנים וחלקם חדשים
אני אחבק חזק חזק את הכרית
ואז ארפה סופית ואלך לי לדרכי
אני אשאיר לך שובל של דמעות
למקרה שתרצה אי פעם למצוא אותי
כמו בסערה נלקחת ממני
תחת ערפל כבד ולחות זה קרה
ועכשיו בניגוני הפסנתר שלי בוכה
בעודי אוכלת מרורים
פי כבר יבש מרוב צער
עליך, עלינו
איבדת את דרכך אלי או מה?
הערת אותי מבפנים
הדלקת נורה במוחי
ועכשיו בזכותך אני שונה
אבל משהו חסר
אתה.
יכולת לסיים את זה ודי
הזהרת אותי מפני הפגיעה
אבל סירבתי לראות את האור שבמנהרה
החשוכה והתמימה
אני עדיין מסרבת לראות, לשמוע או להריח
אפילו לא קמצוץ מהאמת הכואבת. |
