היא הסתכלה עלי, בעיניים פקוחות, עמוקות, יכולתי לטבוע בעיניים
האלה, כשהסתכלתי לתוך העיניים האלה הכל נעלם.
ואז הגיע הנורא מכל, הפה שלה נפתח והיא הוציאה מספר מילים,
מילים שבלבלו אותי, הוציאו אותי מאיזון, החזירו אותי במכה אחת
למציאות, מילים שלא ידעתי איך להתמודד איתן, מילים שלא רציתי
להתמודד איתן.
הכל התחיל מזמן, אני אפילו לא יודע איך זה התחיל, מישהו אמר
משהו למישהו וזה עבר וככה נפגשנו, והכל היה טוב, בלי כוונות,
עם כל הקלפים על השולחן, עם כל התסביכים, עם כל הקונפליקטים,
עם כל הצרות. והיא קיבלה אותי, איך שאני, עם השטויות, עם
השריטות עם הכל...
ערבים שלמים ישבנו ודיברנו, ערבים אחרים בילינו, כל ערב היה
שונה מקודמו, היא הייתה הבחורה המושלמת, לא מושלמת מבחינה
עולמית, היא לא הייתה האישה המושלמת בעולם, היא הייתה האישה
המושלמת בשבילי, היא השלימה אותי, היא ידעה מה אני רוצה לפני
שפתחתי את הפה, היא ידעה מתי כואב לי בלי שאני אומר, ואני
ידעתי מתי משהו מציק לה, אנחנו השלמנו אחד את השני בצורה
מדהימה.
רציתי ללחוץ על פאווס, לעצור הכל, להישאר במצב הזה, לא לחשוב
קדימה, לא לחשוב מה יהיה, פשוט לחיות את הרגע.

אבל זה אף פעם לא ככה, זה אף פעם לא נשאר אותו דבר, תמיד דברים
משתנים, וכך היה באותו יום, באותו יום גורלי שטבעתי בעיניים
שלה כמו שאהבתי לעשות, ואז הפה שלה פירק אותי לגורמים, כי
ידעתי שזו ההתחלה של הסוף, כי אני מתוסבך ואני יודע את זה,  זה
מה שאני אוהב בעצמי, התסביכים השריטות השטויות, לדעתי זה גם מה
שהיא אהבה בי, אבל אם היא הייתה כל כך מושלמת, איך היא לא ידעה
מה זה יעשה לי? איך היא לא צפתה את זה?

לו רק היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, לעצור הכל ולהחזיר את
המילים פנימה כי גם אחרי זה  שהיא אמרה שהיא התלוצצה זה תמיד
עמד בחלל האוויר ומשך הכל למטה, איך שהמילים יצאו לה מהפה, אני
והמוח המתוסבך שלי נכנסנו למגננה, שנינו ידענו שזה התחלת
הסוף.

איך זה שגם הבחורה הכי מושלמת בשבילי לא מספיקה? מה אני מחפש
לכל הרוחות? הרי יותר טוב מזה לא יהיה, אבל בכל זאת המנגנונים
הדפוקים שבי אמרו לי לברוח, קפל את העניינים ותברח כל עוד נפשך
בך.

אני מצטער על היום שהיא אמרה את המילים, השניה הקטנה שהפה של
נפתח והיא נתנה למילים לצאת החוצה, למה לכל הרוחות היא אמרה
"אני אוהבת אותך"?!