היא היתה שם תמיד , אני זוכר
מין מטפחת כזו ,צבעונית , על רקע אפור
של רצפת הבלטות המונוטוניות של נחלת בנימין
בין כל אלו שמכרו מרכולתם הבלתי שימושית
היא ישבה וקראה עתיד בקלפים
לכל המרבה במחיר ,מחירו של עתיד ורוד
היה משהו כמו חמישים שקל , ללא ספק
מחיר שווה לכל נפש

ואז , ביום אחד , כבר לא היתה שם
עברה , כמו גם החנות ההיא באלנבי עם הבייגל
וחשבתי מה קרה לה
ואמרו שאולי היא
נאנסה על ידי חבורה של אתיופים ושני פולנים
ונחטפה לדירת שיכון עובדים בבת ים
לשמש להם כשפחת מין
וכשהיא שכבה שם קשורה בארון בין דלי למגב
והריחה רק אקונומיקה וזיעת בית שחי גברית
נידפת מבלואי הסחבות שלגופה הכחוש
מאחוריה העיניים שלה , העייפות -ירוקות-אפורות
ההכרה הכתה בה
שהיא כבר בת מאה וחמש עשרה שנים
והיא מתה בשיבה טובה

אני עובר מול הבלטה שלה , בין העמודים הלבנים עם הפנס
שהגשם קילף מהם מודעות על להקות ותכולות דירה
וחושב על ההיא שאמרה שבעצם
אולי היא מתה מהרעלת קפה