בילדותי, אבי היה
קרובי וחברי,
מצחיק, משעשע,מספר,
חביב הילדים וחביבי,

להעניש הוא לא ידע,
הוא רק שתק, זו בי הייתה דרכו.

עם פעוטים היה חופשי,
שמח,
עם מתבגרים כשל,גברה מבוכתו
וכך איתי.
מאז צמחו כך שתיקתו מול שתיקתי.

בצעירותו נשים אהב,
אהב לצחוק,לאהוב,
שובב היה
וכך בבגרותו.

אך לי , דומה,
זה לא היה איכפת,
אמי לא בת בריתי הייתה,
ולא אני הייתי בן בריתה.
אולי בלי להבין, אולי באשמתה.

החדר הקטן,
בדלי סיגריות ועשן מלא,
וריח הטינה, בת השנים,
ומתח החשמל
של אהבה שנכזבה,
הוא שהיה לי בית הורים
ולא ידעתי.
בילדותי שמחתי.
איש לא האשמתי, גם אינני מאשים;
הם ואני, כולנו, בני אדם פשוטים.

רק כשגסס אבי,
כשהסרטן גדש כבר את
גופו,כשסבלו כשל ,
כשכאבו היה ללא נשוא,
כשטפלתי בו,
כשהיה כבר מבולבל,
פעם בחזי את ראשו טמן,
לחש -אולי ידע שתם הזמן-
אימי, אימי...חבק אותי ילדי.

ואני חבקתי, נבוכתי.
את קיר השתיקה לשבור כבר לא יכולתי .
רק את קרחתו לפני עיני  ראיתי,
אך לא נשקתי.

אחר כך הוא מת,
והנשיקה נותרה עמי.
ונשארה רק שתיקתי
ונשארה האהבה ,
ופה ושם, בחלום, אולי שיחה,
שמתחילה,כזו שבחיינו לא הייתה,
ואני מתעורר עצוב,
אני מושיט ידי וכערפל היא נמוגה.