התרוממתי על מיטת מעללותי
גבי קער שאיפתי עייפה
מאס אברי וינם
כי אנסתיו בכל כשרונותיו
במלונתי אשפה מקולקלת עשתה מחסה
אצבעות צעדיה יבשו, צבען קלף
טלפיה כעכביש ואני פרפר
פרפר אני, פרפר!
קוטרה גדולה ואברי קטן
ועטיניה עטיני פרה, פרה!
הפנימי צווארך וכווצי שינייך
מנושך סרח עלי שנסי מותנייך!
שליחת משפחתה היא?
והיא כקוטרה
מי ידע שכך נחיה...
בין מתכות בכלי התשוקה
ובגדיה סמרטוטים לעורה תהלך
דלת רכוש התחזתה, הזהו ראשך?
והיכן צמחו שיערותיכן?
בין לכלוך פיך ונחיריי העוצמה?
שואה לצאצאייך גויה!
כי זכר אינך וכלום נקבה
עורך אינו ורוד
קולך אינו ענוג
ומבעד לכל משחות ההסוואה
ומעל כיסוי רגלך המעונה
בוששה לבוא המחשבה
שאת, אינך, יפה.
תחפושות פשטי, צבעי פנייך מחקי
רומך תורידנה, קולך ענגינה
היי אמזונה, אכלי כציפורה
לכיסך הפצוע רפואה, התאימי ישבנך לשמלה
את מלכה צנועה!