היא שכבה שם לידו, לרגע זה נראה כמו הדבר הכי טהור ויפה שיכול
להיות. אף אחד לא ידע מה היא באמת הרגישה אפילו לא היא. כאב
לה, היא הייתה פגועה וכועסת. היא לא ידעה מה לעשות, כל מה שהיא
חשבה באותו הרגע היו הדברים שעברה בימים באחרונים. היא התבוננה
בו ותהתה לעצמה איך היא הגיעה למצב הזה, ניסתה למצוא פתרון.
הוא היה ידיד, חבר קרוב, והיא, היא לא ידעה מה היא בשבילו. היא
קוותה שאכפת לו, שהיא חשובה לו באותה מידה שהוא לה. היא פחדה
לשאול אותו, היא פחדה שהוא יפגע בה, היא לא רצתה שמה שיש בניהם
יגמר ואז היא לא תדע מה לעשות עם עצמה.
היא הייתה יושבת בבית בגופיה שחורה ותחתונים, נועצת מבטים
בדברים שסבבו אותה, שואפת את העשן האפור מן הסיגריה המונחת בין
אצבעותיה ומחכה, מחכה לו, מחכה לטלפון, לצילצול, לטיפת תשומת
לב שלא קיבלה ממנו למרות שהיא הייתה צריכה אותה מאוד. היא
ניסתה למצוא מפלט בחברים, באנשים שהיו קרובים אליה. אז היא
צלצלה לחברה, והיא, לה לא היה איכפת, היא רק פגעה בה יותר,
ספרה לה דברים, איך החברים שלה, האנשים הקרובים, מדברים עליה
ועליו, מעבירים שמועות, סיפורים לא נכונים, מאדם לאדם. שמועות
שהיא מאוהבת בו, שהיא רוצה אותו.
היא פחדה, פחדה שהוא חושב כמו כל החברים שלהם, שבגלל זה הוא
מתחמק, נותן תירוצים, לא מתקשר. היא חשבה, חשבה עליו ועל כמה
שהחברים שלה, האנשים שחשבה שהיו חברים, פגעו בה ופגעו במה שהיה
ויתכן ולא יחזור לעולם.