תמונה ראשונה:
הבמה חשוכה עם אור מעומעם, על הבמה רקע שחור שולחן מרובע באמצע
ועליו משחק שש-בש שתי כיסאות משני הצדדים, הנידון גבר בשנות -ה
30 המאוחרות. עובר על שורה של מכתבים שמודבקים על הקיר ומדביק
אחד חדש בקצה, ברקע שיר קצת צורם אולי דקלום ברקע, השיר נהפך
להיות צורם עוד יותר. הוא מתחיל לחרוק נשמעת ירייה בודדת דממה,
בכי של תינוק.
הנידון חוזר לכסא (הוא לא מודע למוזיקה) הוא מתיישב ברגע זה
מגיחה דמות השומר מאחורי הקלעים השומר בן 20-23 בחור צעיר, מלא
באנרגיה חיובית.(מתחיל לסרוק את החדר, כבדיקה שגרתית)
שומר: אז מה שלומך היום?
עוד אחד מה?
הנידון: כן מתחיל להיות פה צפוף
שומר: ממי זה הפעם?
הנידון: הכומר
שומר: אני מצטער
שומר: כמה זמן נשאר?
הנידון: לא יודע לא הרבה 4 ימים ,חמישה אולי שבוע...
(שתיקה)
שומר: אז... אף אחד לא בא?
כמה מכתבים שלחת?
הנידון: שישה.
שומר: וכמה חזרו?
הנידון: שישה.
שומר: אני יכול לעזור? אני מבין מה אתה מנסה לעשות זה קשה. אני
מבין אותך
הנידון: לא אתה לא.
שומר: אז שתף אותי.
נידון: איך אני יכול לשתף אותך?
שומר: ספר לי מה כתבת
נידון: מה כבר יכולתי לכתוב? רק שיבואו לבקר
(שתיקה קצרה)
שומר: למי שלחת?
הנידון: לבן הוא בן 16 חיי עם אמא שלו... לחבר אנחנו גם שותפים
באותה דירה, לאבא שלי, לאישה לשעבר, לעו"ד ולכומר.
מה שמצחיק זה שדווקא העו"ד הכי תמך בי בסופו של דבר.
שומר: ואף אחד לא בא?
אף אחד לא מוכן לבוא? למה הם באמת לא באים?
הנידון: מה אתה רוצה?
שומר: סליחה. אני פשוט...
הנידון: (מתפרץ קם הולך לקיר ותולש דף דף וקורא מכל אחד נרגש
וכועס)
אבא, זה מוזר לקרוא לך ככה, לא כל כך הכרנו. אמא אומרת שגם
אבא שלך עזב כשהיית קטן אז אתה בטח יכול להבין אותי, בכל אופן
זה פשוט נחת עליי יותר מדיי בפתאומיות... זו מספיק סיבה?
מרוצה? חכה יש עוד.
שומר: לא אתה יכול להפסיק זה בסדר...
הנידון: (לא מקשיב לו, קורא מכתב אחר) . היי, מה שלומך?
שמחתי לקבל את מכתבך, אני כרגע בניסעה לרגל עסקים, אתה יודע
איך זה, אך אני מבטיח שברגע שאסיים את הנסיעה אבוא לראות
אותך... אל תדאג... הוא עושה צחוק? נשארו לי כמה ימים לחיות
והוא אומר לי לא לדאוג...
הוא לא יבוא!!
(מכתב אחר)
אחרי הגהנום שאמא שלך עברה בגללך אני לא מוכן אפילו...
שומר: הבנתי, אתה לא חייב לקרוא אני באמת מבין, אף אחד לא
בא.
הנידון: חכה לא סיימתי אתה יודע מה העורך דין אמר?
הוא אמר שהוא ניסה את כל מה שהוא יכול אבל הוא לא מצליח לשנות
את גזר הדין, נמאס לו לנסות זה משגע אותו... משגע אותו!! ,
אבל זה בסדר הוא יבוא קצת לפני ההוצאה להורג להיפרד.
איפה היינו?
שומר: מארס.
הנידון אתה מבין אף אחד לא מוכן לבוא ולהגיד שלום אבל בשביל
תלייה... זה כבר סיפור אחר.
(שתיקה)
שומר: אז אף אחד לא בא. הא? (מאוד לעצמו)
אתה יודע (מנסה לעודד אותו) אני מאמין שהחוק לא צריך לחקות את
הטבע אני מאמין שהוא צריך לתקן אותו. אתה מבין לפי הטבע, רק
החזק שורד, לפי החוק, לכולנו יש הזדמנות שווה.
הנידון: ...
שומר: (ממשיך) אבל מנסים לסדר אותנו ולגרום לנו לחשוב שאנחנו
חיים
בעולם בו יש לנו חופש לעשות הכל.
אתה מבין, לפי החוק מותר לך לעשות כל מה שאתה רוצה יש לך זכות
לבטא את עצמך ולהיות אתה, עד שזה פוגע במישהו אחר.
שומר: כולם טוענים לחופש אבל במציאות הם מחליטים מי יחיה ומי
ימות!
הנידון: עזוב...
שומר: אתה לא מבין, באיזו זכות הם שוללים לך את החופש?
הנידון: תפסיק...
שומר: מי נתן להם זכות לקחת חיים של אדם? איך הם מסוגלים בכלל
...
הנידון: דיי, אין טעם, שמעתי את התקליט הזה מספיק ובאמת אין
טעם, כל מה שאני רוצה עכשיו זה שקט.
(שתיקה לרגע איש לא זז ממקומו)
שומר: (מביט בשעון) וואו! עליית משמר! כמעט פספתי... (השומר
יוצא במהירות הנידון שוב נשאר לבד, הוא נושם ונושף בכבדות כמה
פעמים כאילו הוא הולך להגיד משהו או משהו הולך לצאת אבל הוא
מוותר עליו כל פעם מחדש- הוא מאבד תקווה ולפתע השומר חוזר
ופותח את הדלת)
שומר: אדוני...
הנידון: אני מצטער
שומר: לא... זה בסדר...
הנידון: בן כמה אתה?
שומר: 22
הנידון: אז מה אתה עושה פה?
שומר: טוב, אני סטודנט. אתה מבין אני צריך לממן איכשהו את
לימודים שלי אז דוד שלי שעובד פה הוא סידר לי מעין עבודה
חלקית, השכר לא רע, פוגשים אנשים מעניינים אז למה לא? זה רק
זמני...
בכל אופן יש לך ביקור.
(שתיקה)
אתה רוצה לקבל אותו?
(שתיקה ארוכה)
אני חושב שזה הבן שלך |
