"2 מדליות זהב!
מי בכלל מסוגל להבין מה זה?
סך הכל חתיכת מתכת מצופה זהב.
תלוי למי."

המתעמלות... עשו חימום בצד ליד הסולמות של האולם.
לאט לאט כי יש להן זמן. יש שעה וחצי של חימום לפני שתתחיל
התחרות.

המאמנת בנתיים מסדרת את הרמקולים והמיקרופון עם הטכנאים.
את הקלטות היא שמה בטור לפי הסדר.
את הדפים של -מי אחרי מי- כבר תלתה על הקיר.
השופטות הגיעו.
כל אחת מסדרת את הדברים שלה על שולחן וכיסא אחר שבשתי פינות
האולם.
חצי שעה עוברת. הלחץ עוד לא תקף אף אחת.
עוד חצי שעה עוברת והלחץ תוקף את כולן ברגע שהאולם מתמלא
בקהל.
את כולן חוץ מהמתעמלת שלקחה על עצמה שלושה תרגילים כשהיא
מחוייבת רק ב- 2.
מטורפת! מה היא חשבה?! לא פלא שיש לה פציעות מאמץ בכל מקום
בגוף.
המאמנת שלה לא אהבה את הרעיון.
אמרה לה שהיא תתעייף... שזה יותר מידי עומס על הגוף ואולי
אפילו תתעלף באחד התרגילים.
אבל העקשנית הזאת רוצה לעשות את התרגיל החדש עם הכדור...
והיא עשתה אותו מצויין. ממש מצויין.

היא בעצם עלתה ראשונה למשטח כשהתחרות התחילה.
אחריה מתעמלת אחרת, חברה שלה שזכתה כל השנה במקום הראשון בכל
תחרות.
תרגיל שני החישוק... ביצעה גם אותו מצויין.
ולחץ אין.
פשוט אין.
בנתיים החברות והחבר שישבו בין הקהל מעודדים אותה.
כותבים שלטים מצחיקים ועושים פוזות מצחיקות עם המכשירי
התעמלות.

אחרי חצי שעה... התרגיל השלישי והאחרון... האלות.
יצא ביצוע "פרפקט". מושלם. בלי נפילה אחת קטנה. בלי שום ירידה
של 0.10 בניקוד.
המתעמלת השניה עולה.
זאת שתמיד זוכה מקום ראשון.
אבל הפעם...לא יצא לה עד כדי כך טוב. הפעם הראשונה היתה טובה
יותר. הפעם הראשונה היתה מצויינת.
היא עמדה בצד מקווה שחברתה תצליח בתרגיל ומקווה שתפשל באותו
זמן.
"הלוואי שתפיל." והיא הפילה. "מפגרת תפסיקי להגיד את זה. היא
חברה שלך." אומרת בלב ומרגישה רע. באמת רע שהיא חושבת על עצמה.
אבל זה טיבעי.
בהתעמלות כל אחת מנסה לאכול את השניה.
תחרות זאת תחרות... וחברות זה חברות... בתחרות בין הדברים האלה
מפרידים, מבחינה פסיכולוגית מפרידים. חייבים להפריד.
ומישהו אומר לה לפני הצעדה לחלוקת המדליות "את יודעת שאת הולכת
להיות מקום ראשון".
כן. היא ידעה.

הצעדה... אחת אחרי השניה ברגלים מתוחות ואסור להסתכל אל הקהל
בחילוף מבט.

עומדים בשורה.
'סניור' שורה אחרונה... הן הגבוהות ביותר גם כך.
'ג'וניור' באותה שורה.
דרגת 'ילדות' שורה לפניהם.
דרגת 'הכנה' שורה אחת לפניהם.
ו'אפרוחים' שורה ראשונה.

היא יודעת... אך קצת מהססת. "אולי אני לא מקום ראשון. אי אפשר
לדעת. אבל התרגיל שלי היה מושלם. שלושתם היו מושלמים."
ואז קוראים את שמה ומכריזים "מקום ראשון".
המילה הזאת 'מקום ראשון' ניספג ללב כמו ספוג שסופג כמויות של
מים.
היא הולכת לעבר השופטת. השופטת מלבישה את המדליה הזוהרת על
צוורה לוחצת לה את היד ואומרת "כל הכבוד". גם השופטת שמחה
בשבילה. (השופטת שמכירה אותה משנים קודמות ומתחרויות.)
היא חוזרת למקום כשחיוך ניכנס לבפנים. הלב שלה מחייך וקופץ
משימחה. היא עומדת בצורה מסודרת ומחכה לחלוקה של השאר.
"סוף סוף קיבלתי את מה שרציתי. שחיכיתי לו כל השנה הזאת."
השופטת קוראת את שמה שוב ואומרת "מקום ראשון". גם עבור התרגיל
השני.
קיים משהו יותר טוב מזה?
הספוג של המים מתמלא מחדש. רק שהפעם יש בו יותר מים. עכשיו הוא
ספג כמות אדירה.

היא מאושרת.
וכל העולם מאושר בשבילה.
היא נתנה חיוך במבט חולף למאמנת שלה. והמאמנת שלה החזירה לה.
העניים שלה אמרו לה "שיחקת אותה, היית מצויינת".
לשמח מאמנת זאת ההרגשה הכי טובה שיש. כשמישהו גאה בך.

וזה כייף כשאנשים שאתה אוהב נמצאים שם איתך.
עושים לך פדיחות באיזור הקהל. ומעודדים אותך. וחוגגים איתך את
המדליות. את 2 הזהב הנהדרות האלה.

2 מדליות זהב!
סך הכל חתיכת מתכת מצופה בזהב.
שעושה את הרגש הכי טוב שיש. שנותנת את הביטחון העצמי הכי גדול
שקיים.
בואו נחזור למישפט הראשון בהתחלה...

"2 מדליות זהב. מי בכלל מסוגל להבין מה זה?
סך הכל חתיכת מתכת מצופה זהב.
תלוי למי".