"לא, בבקשה..." התחננתי. "עברתי יותר מידי בשביל למות פה,
עכשיו, בגללך..."   הוא צחק צחוק מעצבן ולא הזיז אפילו
במילימטר את הקנה של האקדח.
"אחרי כל הסבל שגרמת לכולם את מצפה שאני לא אהרוג אותך פה,
עכשיו?"  
לא ממש הכרתי את אותו אחד, זה שכיוון אלי את האקדח, אבל היה בו
משהו מוכר. ידעתי שראיתי אותו באיזשהו מקום, אבל לא הייתי
בטוחה.
"גרמת כל כך הרבה סבל, אני מתפלא שאת בכלל מתחננת על נפשך,
אחרי כל מה שעשית..."  המחשבות בראשי רצו, ניסו לחשוב מי זה
יכול להיות לעזאזל.
לא התפלאתי שהוא בא אלי, רק התפלאתי שהוא בא אחרי כל כך הרבה
זמן. הוא היה צריך לבוא כשדן התאבד בגללי או אחרי שמיכל נהרגה
בתאונת דרכים, כשהסעתי אותה לבסיס או אחרי שנפרדתי מיוני אחרי
חמש שנים של חברות, דווקא ביום בו הוא הציע לי נישואים או בעוד
הרבה ימים אחרים. אבל לא, הוא היה חייב לבוא דווקא בתקופה שבה
אני די מאושרת עם החיים שלי ומסופקת מהם. ומה עוד, שאני לא
פוגעת יותר באנשים, כבר יותר משנתיים שאני אומרת "תודה",
"סליחה", "בבקשה", "יום טוב", ו"אין בעד מה".

לאט לאט התחלתי להיזכר בו, הייתי בת 15 וקצת והלכתי לי על
המדרכה בדרך לתחנה המרכזית בחיפה. הכביש היה כמעט ריק והרחוב
עצמו היה ריק לחלוטין מלבדי ומלבד איזה בחור צעיר, שגילו לא
היה יותר מ-25.  אני עדיין זוכרת את אותו בחור, אחר כך התברר
לי שקוראים לו ארז, הוא היה מאחורי במרחק די גדול אבל מאוד מהר
הוא צמצם את הפער והתקרב אלי במהירות די מחשידה. פתאום, כמו
משום מקום, הוא רץ ריצה מהירה לכיווני ודחף אותי חזק מאוד לעבר
הדשא שהשתרע בצד הימני של המדרכה. שמעתי בום חזק וחריקת
מכונית.
לאחר כמה שניות של שקט שמעתי צפירה איומה, אני זוכרת שהסתכלתי
לכיוון הנהג שדרס את ארז למוות, בתחילה היה לו פרצוף כועס, אך
מהר מאוד הפך לצוחק. הוא צחק צחוק מעצבן, בדיוק את אותו צחוק
מעצבן שצוחק האיש שמכוון כרגע את האקדח לראשי. זה היה הוא, הוא
עשה רוורס וצעק מהחלון "לא נורא, תהיה עוד הזדמנות".
אחרי שנזכרתי חייכתי אליו והוא חייך אלי חיוך די מרגיע וירה
בי.

זה לא היה כמו שחשבתי שיהיה, החיים לא עברו אל מול עיניי ולא
ראיתי שום אור לבן...