זרקו את הגופה לאדמה ולא נותרו לו מילים. הוא מת, יותר לא יוכל
לדבר. גם עיניו עצומות, מכוסות אפר, לא יוכלו לראות. רגבי אפר
כבדים מלאי אבני גיר החלו נערמים עליו. הלחץ בחזהו גבר יותר
ויותר, אך ידע שבעיה זו כבר אינה צריכה לטרוד את מנוחתו. הוא
וויתר  ונתן למשקל לנתץ את כלוב צלעותיו. בחריקות שקטות התבקעו
עצמותיו והאדמה נשפכה לתוך גופו כביקור כקרוב משפחה רחוק-
עכשיו קרוב.
שפתיו התכווצו למעין גיחוך, תמיד חשב שבמותו ירצה לצעוק, לקלל
להאשים מישהו אך עכשיו אחרי כל אותם שנות חיים לא מבוטלות
(תמיד שנא אנשים שהביטו  על שלושים ושתיים שנותיו וטענו שלא
עשה כלום עם עצמו), הוא גילה עצמו נינוח, מותש מעייפות ושקט.
דומם ושקט כמו התחבר לשתיקת העצים והאבנים מסביב לקברו. הניתוק
מגופו, ניתוח שתמיד חשב עליו במונחים של כאב ותפילות עבר עליו
בקלות יחסית. נחסכו ממנו ההתדרדרות האיטית לניוון הזקנה
המייבשת. החיוך על שפתיו קפא ודרכו החלו לזחול נמלים ותולעים.
הוא מת בקלות, מהר ובלי כאבים, יגידו שכניו ומכריו. טנדר טיפס
לו על הראש. בכביש ירושלים תל אביב. התהפכות בשולי הדרך. מאה
ועשר קילומטר לשעה. המהירות המותרת. נהג לא אותת ועכשיו שקט כל
כך. הצפירות הפסיקו וגם את בכי הלוויה כבר לא שומעים מתחת
לאדמה. שקט כאן. אפילו רחשושי לחשושי הנמלים הם חלק מהשקט.
תולעים פועלות במפעל ענק ממירות את הבשר לבשר, לפי פקודת
האלוהים. חוק שימור החומר. ייסורי סיזיפוס בשער הגיא.
הוא היה בדרך לעבודה. במאפיית אנגל, איפה שבירושלים אופים  ריח
טוב אבל הלחם הוא ככה ככה. לא אופה וגם לא נהג- סתם רואה
חשבון. מנהל חשבונות של ענף המכירות. עכשיו יערוך את חשבונותיו
ומאזניו לכל הרמשים - לכל העוברים ושבים בתוך גופו. להיות בורר
בין תיקנים לשדמונים בקבר חדש בעיר עתיקה המקיאה מקברים. בגיל
שלושים ושניים נעצר לבו. שניות לאחר שראשו הוטח בשמשה הקדמית.
יותר לא יצטרך לשמוע את אמו דוחקת בו ואת דודותיו מרכלות. 'איך
זה שבחור צעיר ונאה לא מוצא?' אומרות היו הזקנות בשפתיים
קמוצות. ודווקא עבודה יש, מגלגל כספים בירושלים, מאזנים של
ככרות לחם. אביו היה גוער בו שיתנחל ויקים בית בישראל , יביא
לו ולאמו נכד ראשון. והוא בהחלטיות ועקשנות פרדית המשיך לנהוג
יום יום בכביש ת"א ירושלים לשחק במספרים, לחזור לדירתו השכורה
בקריית אתא ולהירדם מול הטלוויזיה בחדשות. יוצא מהבית יום יום
לסידורים, בנק, מים טלפון חשמל. עכשיו הוא מת. לא לדאוג
לחשבונות, שום בנק לא יגדיל את תשלומי הביטוח ושום הנחה
ממקורות לא תעזור לדמעות אמו.

אך היה חשוב לו לדעת שימשיכו לאפות לחם בירושלים. שאמו תזכה
לספר שוב ושוב את סיפורי ילדותו לכל מנחמיה. וידע שעוד יחזור
בגלגול זה או אחר לעולם ההוא, לעיר הזאת. אם בעזרת התולעים ואם
בגלל ביטחונם של תושבי העיר בנוכחותו הקרובה של אלוהים.

לאחר שנסתיימה ההלוויה הוא נשאר לבדו, חופשי בשדה האבנים
המסותתות. בשלווה זרה לו ניסה לדמיין את מבטי חבריו כשהביטו
בקבר השיש החדש והנקי. יהיו דמעות, יהיו צביטות לב. יהיו
תמיהות, צער וחמלה. יהיה כעס, מרירות ושקט. יהיו ויעברו. יהיה
גשם בירושלים. זאת עיר שהגשם סוער בה וחולף ללא הותיר זכר.
יאפו לחם בירושלים. הוא שמח במחשבה שמותו יביא לחם גשם לעיר
החרבה הזו. בין עונות של לחם ועונות של גשם הדמעות והצער
יחלפו.
חבריו מהתיכון יתגודדו בקבוצה לא גדולה, ינסו להשלים מידע על
השנים האחרונות, מה עשה ובמה עבד. יבואו ביחידים  וביחד ילכו,
יפגשו בינהם מכרים ישנים. איך הגורל מזמן להם פגישות על
חשבונו, על בשרו. ומי יודע מה תלד הפגישה הזאת בצל הברושים
היבשים? שמרים תופחים, חשבונות מתאזנים.
חבריו מהאוניברסיטה יבואו יחד וידברו, יחפשו משמעות, ימצאו
תקדימים. יאשימו כבישים, פוליטיקה, טנדרים. ישלפו מונחים של
פיצויים, נזקים, ביטוח משפט ורשלנות. יתפזרו בשלשות בזוגות
למבחנים, לעבודות ולבתי הקפה. יאכלו עוגות.
ראשונים יבואו ואחרונים יעזבו הדודים והדודות, חברים של המשפחה
ומהעבודה. יבואו אל הוריו לנחם. לצרף אבל לאבל כאילו שאולי אם
כל האבלים יצורפו ביחד אולי תמצא מנוחה. אנשים עייפים וקשים.
הם כבר מכירים אחד את השני מהלוויות קודמות. מהמפגשים מעל
הקברים כבר אחים הם, והאדמה הולכת ומתהדקת. אולי גם שתיים או
שלוש נשים יגיעו. במשקפיים כהות עם צעיפים. יגידו מילה להורים.
יביטו בקהל ובקבר. לרוב ישתקו. יחפשו תשובה במילים פשוטות.
יתאכזבו.
אחרי שיעזבו כולם ערב יבוא ויכסה את בית הקברות. הוא ירגיש
בצינה התפשטת באדמה. רוח תנשב בין מצבות האבנים. מחטי האורנים
יצנחו אל האדמה. חזיונות חולפים בראשו בעוד תולעים ורמשים
מדגדגים את קצות רגליו. רואה את דירת הוריו הריקה בשכונת בית
הכרם. המרפסת המשקיפה אל הרחוב השומם. רחוב שומם בשלווה והשלמה
בערב סגרירי. ללא כל המתח הטעון אימה של מרכז העיר הזקנה.
עכשיו בבית הקברות ירושלים השלישית. לא עוד ירושלים של מעלה
וירושלים של מטה אלא רק ירושלים של מטה וירושלים של יותר למטה.
הקברים הם העתקים של אותם בניני אבן.            
אבל אילו מנוחות ואילו שטויות? לאט החל, כמו מרחוק, לשמוע מבין
צחקוקי הנמלים את שיחות הנפטרים. רכילויות של קופסאות שימורים.
זקנה במצב ריקבון מתקדם ביקשה ממנו שתמסור לנכדתה שבשורה
השלישית מימין לשים לב לבחור החדש מתלפיות שנקבר בחלקה ארבע
חמש א' שתיים. הוא הבן של ההוא מ'מעריב'. ואולי היא תנסה
להפגיש לו את אחייניתה שנפגעה מאבן בחברון. בחורה חמודה. צעירה
הייתה בתרפ"ט. חבר היה לה אז בישיבה אך אין לזה משמעות יותר
כאן. היא יכולה לעזור לו, לארגן לו. הוא הקשיב לכל השיחות וזכר
את דברי הקדיש שמולמלו על ידי אביו שהיה הלום ונשמע כדלת
חורקת. דאג ללבו של אביו, לב חלש שרק עבר ניתוח. לבסוף הוא
הבין שעוד יש מקום רב פנוי  בבית הקברות, ולאט לאט לפי הסדר
האקראי כביכול יגיעו כל משפחתו, חבריו, אוהביו ושונאיו לנוח
עמו ולהמשיך את חייהם כאן, עשרים שלושים סנטימטרים מתחת
לירושלים.
אשמורת שלישית. עוד מעט שחר. ערפל דק עוטף את ירושלים, חיוורון
של טרם אור. צינה שקופה נוטפת מן האבני העיר. עוברי אורח
ספורים ובודדים מתהלכים ברחובות. העיר ירושלים יורדת לבקר את
בניה, בספירת המלאי היומית של החיים. בהשלמה עתיקה עם גורלה
מחכה ירושלים לסנצו פנצו על החמור. ירושלים עורכת לפני האור
מפקד אוכלוסין עייף ומדויק שתהיה מוכנה בכל יום שיבוא.