New Stage - Go To Main Page

גיא ברוק
/
חתול אלקטרוני

חתול אלקטרוני- היצור המושלם, מופעל רק על ידי מוח, חסר רגש
לחלוטין, וזו הדרך היחידה להסתדר בעולם הזה.


פקחתי את עיניי טיפה, בשביל שהיא לא תשים לב שאני עושה את עצמי
ישן, כל כך רציתי לראות את מבטה המעריץ בי, האוהב, המתאהב,
המרגיש. אך כלום, היא ישנה כבר, חלמה על משהו שונה ממני.
הרעיון של להביט בה גם כשהיא לא במצב של תודעה העצים אותי
בצורה מסוימת, כאילו אני יודע משהו והיא לא, כאילו היא מפספסת
משהו שאני מרוויח, איזשהו ניסיון חיים קטן, איזשהו זיכרון,
התעלות, עצב, אכזבה. זה נתן לי כוח להמשיך, נתן לי תכלית לכל
החיים האלו, לחיפוש האינסופי ולסופו הידוע.
רגליה, שרק לפני מספר דקות דחפו אותי ומשכו אותי חזרה אל גופה,
הפסיקו לנוע עוד, מעתה דבר לא נע, רק מוחי, שחש אשמה מסוימת על
שאני מותיר אותה לבדה, קמתי, הרמתי את מכנסיי, נישקתי את מצחה,
כיסיתי אותה בחולצת טריקו קרועה והלכתי משם, לא משאיר עקבות,
לא חש אשמה, יותר היא לא תראה אותי, אולי מדי פעם אחלום עליה.
כעסתי עליה, על כך שללא כל חרטות היא עוצמת את עיניה ובורחת
מכל העולם בזמן שאני מביט בה ולא מסוגל לברוח אפילו מעצמי.
הגעתי לביתי, חומק מהאפלה האורבנית של ארבע לפנות בוקר, ודבר
לא השתנה, התריסים השבורים אותם תריסים, ספריי הפילוסופיה אותם
ספרים, הכלים הלא שטופים בכיור אותם כלים, התמונות בשחור לבן
מהילדות עדיין הכי צבעוניות, היו לי כשעתיים וחצי לישון, אך
שעתיים וחצי, חשבתי לעצמי, זהו פרק זמן מצוין לתכנן את השינוי
שהחיים שלי צריכים, את הזווית החדה שהחיים שלי יתפסו, את הזמן
ההולך ונאבד לי.
פתחתי את אלבום התמונות מהצבא, כל החיוכים האלו שהפכו לכאבי
גב, טוהר הנשק שהשתלט על הטוהר, התמימות הבסיסית שיש בכל רובה
לפי שהוא משחרר את הכדור הראשון, הבחורות, אחת אחרי השניה,
בסדר כרונולוגי, תמיד אהבתי בצבא, הכרטיס נסיעה בסאב וואי של
לונדון, חופשי שבועי, 12 פאונד, תמונה עם השיער עוד קצר, שלושה
חודשים אחרי הצבא.
הזיון הראשון, גיל 22, האהבה האמיתית האחרונה.
היא לא ידעה שזו הפעם הראשונה שלי, היא חשבה שאני זיין על,
כשסיפרתי לה על ישראל ועל כל הילדות שלי במבטא בריטי כראוי
לגנים האירים שזורמים בי.
הוויסקי היה מצוין, הזיון פחות, אמרתי לה בסוף והלכתי.
עצמתי את עיניי, עדיין טרוד במחשבות על העבר, האם אפשר שמה
שהחשבתי בתקוותי במשך שנים לזהב וליהלומים הוא לא אלא חתיכות
זכוכית וברזל חלוד, האם אפשר שיצרי התגבר על מחשבתי, האם אפשר
שחלומי הורוד ביותר הפך למציאות אפורה וקודרת, האם אפשר שהסכין
שבו חתכתי את כבלי עברי ממני, סופו שיחתוך אותי?
ניסיתי לישון, אך המחשבות לא הרפו ממני, פנים ושמות, אחת אחרי
השניה, תאריכים, מיקום מדויק, שעה, והסוף הידוע. אך עכשיו לא
חשתי שום כעס, אולי טיפה מרירות, אולי טיפה אכזבה.
בכל העת שעיני היו עצומות דמיינתי איך יום אחד אפקח את עיני
מספיק בשביל לראות ומספיק בשביל שיהיה אפשר לחשוב שהן עצומות,
ואראה מישהי, לא יפה מדי, לא מושלמת, מישהי רגילה עם בעיות
רגילות, מביטה בי ומחייכת, גם לי מגיע.
יום יבוא ואמצא אותה, ועד אז, אמשיך בחיפושי המייגעים, רוקם לי
סיפור חיים.
פקחתי את עיני והשעה הייתה 7:00, האור חדר את התריסים והחלטתי
לתקן אותם, הפעם זו החלטה סופית, השעון, שצלצל כבר חצי שעה לא
הפריע לי, הוא היה בשבילי מתימטיקה, מוסיקת רקע.
דברים החלו לזוז, בשעה 7:00 בבוקר אנשים רודפים אחרי
אוטובוסים, מכוונים שעונים, מאחרים, דוחפים מרפק לפה, תוקעים
מרפק לשם, ואני חולם לי על תריסים חדשים. האהבה טהורה ואמיתית,
אך לא בשבילי, יש מיליוני תריסים שבורים, מיליוני אנשים
בודדים, וכולם בשבילי, בוכים על סיפור חיי כל לילה, מזדהים עם
סרטים אמריקאים סוג ב'.
השעה 7:15, לבוש תחתונים שחורים קרועים עם גומי רופף, הסמית'ס
בפול ווליום, והשעון המעורר מכתיב את הקצב, עוד 30 דקות ואני
מאחר לעבודה, עוד 31  דקות ויאלצו להגיע התנצלויות והתחננויות
לאיש מעצבן במשקפיים ששותה תה צמחים ולא מעשן כי זה מזיק
לבריאות ויש לו מלא להספיק, עוד 31דקות ואני אאלץ לשלוף
סכינים, להשחיז מרפקים, יבואו מילים גבוהות מגובה הברכיים,
יבואו שירים של שרית חדד מהרדיו, יבואו מישורי זיכרונות שיכוסו
ברכסי הווה, יבואו משקיעים מחו"ל עם עניבות וחליפות כהות, יבוא
יום, יבוא עולם שמכסה תחתונים שחורים קרועים עם גומי רופף.
אני מרים את הטלפון, מהצד השני עונה לי קול צרוד וסקסי, כמו
לקוח מסרט פורנו משנות השבעים, "השקעות שלום",היא אומרת, "מי
זאת?", אני יורה, בלי טכסים מיותרים, ישר ולעניין, יש יום
להספיק, יש תחתונים לכסות, "שנה אני עובדת כאן ואתה עדיין לא
מזהה את הקול שלי?", היא אומרת בקול  מזויף ומתקתק, "לא יודע,
פשוט אף פעם לא יצא לי לחשוב עליך יותר מדקה או שתיים, אולי
בגלל זה", אני יורה, דממה משתררת בשני צדי הקו, "בכל אופן",
אני חותך את השקט, "אני קצת חולה, לא נראה לי שאני מסוגל להגיע
היום", "אני אמסור למוטי", "טוב ביי", אני מסיים כמה שיותר
מהר. האהבה היא טהורה ואמיתית אך לא ליצירים כמוני.
אחר כך הכל נראה לי מכוון, שוכב במיטה, לא זז. מביט באותה תקרה
שהביטה בי מליון פעם לפני, שותה את אותו קפה, מעשן את אותה
סיגריה, היה לי מלא פוטנציאל, וכלום לא נשאר, הפחדים אוכלים
אותי, לפעמים אני מרגיש כאילו סתם אנחנו כאן, מנסים לכתוב בגיר
של לוח על ספרי היסטוריה חתומים, בונים קירות מבטון מזוין רק
בשביל שנוכל לדפוק את ראשינו בהם, ללא שום סיכוי.

אני צריך מישהי שתהיה מוכנה להרוג אותי, מישהי מספיק רגישה
בשביל שתזהה שאין לי סיכוי בעולם הזה, מישהי שלא תחוש אשמה לתת
לי למות לבדי, מישהי מספיק בטוחה בעצמה בשביל שלא תסתכל לי על
העיניים לאחר שהן נעצמו.
אני צריך מישהי שתצליח להסביר לי את קשר הדמים בין אהבה למוות,
מישהי שאוכל לאהוב אותה עד כדי שאוכל לראותה מתה ולחשוב אך ורק
על מותה, לא על איך ארגיש בקשר לזה, רק היא, אהבה טהורה
וסופית, מוות.
שמתי עלי את הכפכפים, ויצאתי לקיוסק לקנות סיגריות.
הקיוסק הקרוב לדירתי היה סגור, והרגשתי נטול כוחות לחלוטין,
אזרתי את שארית כוחותיי והרמתי יד, המונית עצרה, נכנסתי למונית
בארשת פנים רצינית וחושבת, התיישבתי במושב האחורי, מתעלם
לחלוטין מקיומו של מושב קדמי שיאפשר לי לראות מתי נגיע לקיוסק,
רציתי לנסוע, לא משנה לאן, העיקר לא פה, איפה שאין סיגריות, או
כל דבר אחר ששווה למות למענו.
"סע", אמרתי לנהג: "אני צריך סיגריות", הנהג התחיל לדבר, הוא
סיפר על זיונים מהצבא, על אישתו שהשמינה, על זה שהעלו את
הביטוח הלאומי ב4 אחוז ועל זה שאיו לו מושג לאן אני נוסע,
"תפעיל מונה", אמרתי לו.
חיפשתי אישה, חיפשתי אישה שתרצה לשבת באותה מונית שאני יושב
בה. "4 אחוז, בני כלבה", הנהג צעק במבטא מנוצל.
"אלנבי פינת שד' רוטשילד, מי מקבל?", מכשיר הקשר קטע את
מחשבותיי, "קח את זה, אני מרגיש את זה, זאת היא", אמרתי ולא
הרגשתי דבר. "תקרא לזה שכנוע עצמי אם תרצה". "46 מקבל", הנהג
צעק למכשיר הקשר, מקווה שהנסיעה הזאת תכסה לו את ארבעת האחוזים
שגנבה לו המדינה.
אני כבר הפסקתי לקוות, תקווה היא מילה שמורכבת משברים, לי
אפילו שברי חלום לא נותרו.
להרכיב שברים לחלום כשהמונה דופק זה דבר יקר, אבל חיכיתי, לא
הייתה ברירה.
ממרחק 50 מטר יכולתי להבחין בדמות אישה לבושה במעיל גשם אדום
ארוך, יושבת על המדרכה, כך שנראה כי אף שיש בה מן הבורגנות התל
אביבית עדיין נותרה בה הילדותיות המאפשרת לה לשבת על המדרכה
ולתת למעיל שלה, שעלה כמו כל המלתחה שלי בערך, להתלכלך.
היא נכנסה למונית ולא אמרה מילה, התיישבה לצדי, הביטה עמוק
לתוך עיני וחייכה, ראו כי היה זה חיוך מאולץ, אך אם זה אילוץ,
חשבתי לעצמי, הרי שאין מספיק אלוהים בכדי לברוא את חיוכה
האמיתי.
היא לא הייתה יפיפה, לא היה זה היופי הנשי שכל גבר מחפש
בחלומותיו, היא הייתה ילדה, ילדה כל כך קטנה ואבודה עד שלא
יכולתי לחשוב על מין. ראיתי בראשי תמונה  שלה רוקדת יחפה בשדות
הירוקים של סקוטלנד לצלילי מוסיקה שמחה, לבושה בשמלת תחרה
לבנה. אך היה ניתן לזהות במבטה השמח את היאוש האינסופי שהיה
במבטי, אותו יאוש שימחוק כל אידיאולוגיה, נראה כאילו לא היה לה
אכפת מדבר בעולם, אפילו לא מעצמה, רק חלומותיה עוד החזיקו אותה
בחיים, היא הייתה תקועה בין נורמת החברה לבין הנורמה שלה עצמה,
היה בה קצת מן הבורגנות וקצת מן הנווד אשר בחר כל חייו להיחבא
אל הכלים, אותו אדם שמעולם לא מצא את האומץ לשבור את הכלים על
עצמו, אף כי חשבה על זה ללא הפסק, אף כי פתחה את יומה במחשבה
על תער הישים קץ לכל וסגרה אותו במחשבה דומה, מעולם לא מצאה את
האומץ לכך, תמיד הייתה ממשיכה בנדודים חסרי מטרה, מקווה להיגמל
יום אחד.
היא שנאה את הערבוב שהיא עושה בין חיי הבורגנות לבין הטוהר
שבהמשך נדודיה.
"דניאלה", היא קטעה את מחשבותיי,"ומי אתה?" דניאלה, דניאלה,
חזרתי על שמה שוב ושוב, "אני... זה לא משנה", התחמקתי מהסחת
הדעת. דני אלה, אלה דן אותי לאהובה אהבת נצח, אלה דן אותי
לגאול אותה מנדודיה, ואם אלה, שבוודאי רם יותר מאלי חסר
הרחמים, דן אותי לכך, לא אוכל לסרב.
תקווה נבנית באיטיות וביסודיות על ידי הציפייה לאכזבה.
לא ציפיתי כבר לדבר, אפילו כאכזבה התקווה כבר לא מרגשת אותי,
אולי קצת מעיקה, אולי קצת אבודה בין חלומות, כמו דניאלה שלי.
אחרי שהיא הציגה את שמה מכורח ההרגלים שנכפו עליה צופה ממנה
שתנבר במוחה על נושא שיחה, שתחייך ותאמר משהו מצחיק, אך מאום,
רק הדממה העזה לעזוב את גרונה, "לאן את צריכה?", נהג המונית
קטע את השתיקה, היא לא ענתה לו, נראה שהיא ציפתה שאני אענה
בשמה, שתקתי, בפעם הראשונה מזה שנים, שתקתי ולא אמרתי דבר.
שתקתי והרגשתי טוב בקשר לזה.
"נו?!", הנהג לא ויתר, "לשם", דניאלה זרקה לו, "איפה זה שם?",
הנהג המשיך, "לא כאן", עניתי במקומה, הנהג שתק, "אז מה אומרים
עכשיו?", דניאלה שאלה, "כלום", עניתי, "לי טוב ככה", "כן, אני
מניחה", היא אמרה. אמרתי לנהג לעצור. ירדנו מהמונית, דניאלה לא
ציפתה שאחזיק לה את דלת המונית ואתן לה לרדת, היא ירדה מהמונית
נטולת ציפיות, תרה אחר מקום קטן שיהיה אפשר לשבת בו ולשתות
קפה, נכנסנו לקפה ספריה, משכתי לה את הכיסא, נתתי לה לשבת, היא
חיכתה שאני אתחיל לדבר, כמו ילד שאין לו אומץ להצטרף לחבורת
ילדים זרה שמשחקת, עמדה בצד וחיכתה שיקום הילד שיזמין אותה
לשחק, והיא, היא בכלל מעולם לא שיחקה במשחקים, תמיד ישר
ולעניין, לבכות ולהתערסל בזרועות האבא עם השפם.
וכך, מכורבלת בכיסא, ישבה והביטה בציפייה שמשהו יקרה, צומחת
מהכאב, משקה את שורשי חייה בדמעות מהולות בחוסר ביטחון, בונה
בתים מקלפים מקומטים ולחים, מחכה שיעלה בגורלה הדומע
איזה ג'וקר. דיברנו, דיברנו עלי, דיברנו עליה, דיברנו על החתול
הקטן שלה, דיברנו על ירדנה, החתולה שהספקנו להכיר מחוץ לבית
קפה, דיברנו על הפלצנים שיושבים לידינו, על הסטודנט למדעי
המדינה והסטודנטית לחינוך מיוחד.
דניאלה רצתה יין, יותר קל לה לזרום ככה, "לזרום למה?", שאלתי
מוכה תמימות, "לא יודעת", היא אמרה, למה שיהיה. הייתה נשיקה,
לא רציתי יותר, נשיקה בטעם סיגריות ויין אדום, אבל לא זיון, זה
העיקר, רק נשיקה, רק מגע, רק אכזבה זקופה.
לא קבענו שאני אתקשר, לא קבענו להיפגש, לא רציתי שזה יהיה
רגיל, לא רציתי ללמוד להכיר את הקול הטלפוני שלה במשך שעות
בלילה הראשון, לשקר לה לגבי מליון דברים, וללמד אותה מההתחלה
שאני הגבר בבית ושאני זיינתי יותר, לא, זה לא יהיה דבר רגיל,
זה יצמח מעצמו, זה יצמח מכאב, מתשובות רטוריות לשאלות שברומו
של עולם, מכלום, מעצמנו.
כשהגעתי הביתה, התריסים עדיין היו שבורים, ספרי הפילוסופיה לא
חדרו למוחי מעצמם, הכלים לא נשטפו ע"י אליהו הנביא, והקור של
אמצע ינואר עדיין איים על תנור הגז השבור שלי, הכל נשאר אותו
דבר, רק שיש לי עתיד מסוים, עם ההווה עדיין לא השכלתי להשלים.

נשכב במיטה, לפתע מתגעגע לזיונים אפורים וחסרי טעם על אקסטזי,
יודע שהם כבר לא יחזרו, יודע שאלכוהול מעתה יהיה בשביל לשמוח,
עד לא ידע, לבשתי מסכה לכמה שעות והייתי איש רגיל, ופורים הוא
סיפור רגיל, סיפור של חלומות, סיפור של שאיפות.
כל החיים שלך אתה רץ במנהרות חשוכות, מצפה סופסוף להגיע לאור
המזדיין הזה שכולם מדברים עליו, ועד שאתה מוצא את המסלול
הנכון, את הפסים שיכניסו אותך למנהרה הנכונה מבלי להידפק בקצה
של הבטון בכניסה, מבלי ליפול לצדדים של הפסים, מבלי למות על
איזה ערמת חצץ.
אתה רואה אותו מרחוק, אתה ממש נוגע בו, אתה מרגיש את החום שלו
מרפא את כל החרא שאכלת בחיים שלך, הופך אותו לזהב טהור ממיס לך
אותו ועושה לך ממנו גורמט של ערסים ואז אתה מסתנוור ממנו
ומחליט שזה גדול עליך.
הדלקתי סיגריה, כמו אחרי זיון, כמו הסעודה האחרונה של ישו,
מציצה אחרונה מהטעם המחניק של החיים והתחלתי לכתוב
"אני מסתכל על מליוני נושאי הצלב, על צווארם או על איזה חור
באוזן,  מתחרים על כאב,
מתעמתים על מי סבל יותר, את מי מסמרו יותר עמוק לקרש החיים, מי
כבול יותר
לציוויליזציה, מי יותר מסכן, מי צועק יותר חזק למיקרופון, מי
חורט יותר עמוק על דפי נייר
ריקים, כל האצבעות מופנות אלי, מחפשים טכנולוגיה שתוכל לייצר
איוב, איזה קורבן נוסף
שיקים דת חדשה, איזה ולנטיין חדש שימות בשביל האהבה,
מישהו שיוציא מים מאיזה סלע, מישהו שלא מתעכל באש, צמח מדברי,
מן ברייה ללא רבב, נטולת רגש ותקוות, חתול אלקטרוני.
כולם מחפשים מושיע שיציל אותם מהחיים שהם בנו לעצמם, איזה
מישהו שימות בשבילם
איזה אלוהים שיראה את עצמו, איזה חלום שיתגשם, איזה שביב
תקווה,  איזו הקרבה שתיחשב בעיני הבורא כמשהו מיוחד.
תראה אותך, חתיכת לוזר, יושב בארבע בבוקר וכותב מכתב התאבדות
לעצמך, יודע שאיש לא יקרא אותו, יודע שלאיש לא יהיה אכפת, שעוד
שלוש שעות, יקום איזה בן אדם עם תחתונים שחורים קרועים עם גומי
רופף בתל אביב או בניו יורק או באיזה חור בקטמנדו ויחליט שהיום
הוא יתכנן את השינוי שהחיים שלו צריכים, את הזווית החדה שהחיים
שלו יתפסו, את הזמן ההולך ונאבד לו. ויכשל,
אחר כך יתמוטט על מיטה חד כיוונית, דבר לא יוותר ממנו, רק
חלומות מנופצים, שוקעים אט אט בדם רקתו הימנית, נגלים לעיני
כל.

תראה אותך,
החתול האלקטרוני הכי משוכלל בשוק,
תראה מה נותר ממך ללא סוללות."

הלכתי לארון התרופות, עוד מונע ע"י האינסטינקט שמחר עוד אחיה,
שאני חייב את הכדורים הפסיכיאטריים האלו לשרוד את החיים, כדור
אחד נגד פראנויות, כדור אחד נגד חברים דמיוניים.
מחר אני אהיה בסדר, אני לא אשמע קולות כשהבוס שואל אותי אם
סיימתי את הדו"ח, הרדיו לא ידבר אלי גם כשהוא יהיה כבוי, אני
לא ארעד במיטה לפני שאני אירדם, אני לא אזיע זיעה קרה, גופי לא
יצא ויכנס לתוכו מעצמו, מחר אהיה נורמלי, 21 מיליגרם, זה ההבדל
ביני לבין הנורמה, ביני לבין חתול אלקטרוני, מחר לא אפחד שכל
מי שאני מכיר ימות, שכל מה שאני מכיר יעלם, מחר אני אהיה בסדר,
לא צריך לדאוג. כשפתחתי את ארון התרופות עוד הספקתי לדמיין איך
ארון התרופות של דניאלה נראה, דמיינתי חצי אחד לי וחצי אחד לה,
לא הפריע לי לראות את הבלגאן שיש בחצי שלה, לא הפריע לי לראות
את הטמפונים והתחבושות ההיגיניות שלה מפוזרים כמו אחרי איזו
תקרית בגזרה המזרחית של דרום לבנון, שמעתי את הקול שלה, "תביא
לי אקמול", היא אמרה, "קצת כואב לי הראש, לא יודעת למה, בעצם
עזוב, תחבק אותי, ותן לי נשיקה, כאן, ממש מעל הפטמה, זה בטח
יספיק לי", אחר כך אנשק לה את המצח ונלך לישון, בבוקר השמיים
של דניאלה יאירו לי את היום וילטפו אותי בגוונים בהירים,
ישאירו סימני חרטה על המיטה שממנה קמתי, קוראים לי לחזור אליה,
היום בעבודה יעבור לי בכיף, בכלל לא אצטרך שום כדורים שיחזיקו
אותי, רק המחשבה על דניאלה שלי מחכה לי בבית תשמור אותי
בחיים.
"יהיה יכול להיות נחמד", דניאלה תלחש, "אם לא תרחם על עצמך",
"אני אשתדל", אני אענה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/7/03 19:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא ברוק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה