מסקנות משונות עלו במוחו, אבל הוא לא נתן להן לתפוס יותר מדיי
מקום.הוא המשיך כמו תמיד, להדחיק...
גם היום, כמו בכל יום, הוא יצא לו לסיבוב ריצה, וסיים אותו
בחוף הים. אבל היום זה שוב קרה. אחרי שנים, אחרי שנים שהוא לא
חש באותה הרגשה... אותה הרגשה שמצמידה אותו לקיר, לקיר הקר,
וגורמת להכל להראות רחוק פתאום. עם ההרגשה, והקור של הקיר, באה
גם היא... אחרי ששנים לא הופיעה שם, באותו מקום שחבוי בו
הזיכרון. הזיכרון הדחוק הזה שגורם לו להרגיש איך הכל נגמר
ומתחיל מחדש.

המוות של ניר בלע והעלים לתוכו חלק גדול ממנו. חלק שנקבר ביחד
איתו. אבל הביא אליו אותה, שהעירה אותו לחיים. האישה הכי
מיוחדת שאיי פעם פגש. ועכשיו, אחרי שחזר משנתיים בבנגלדון,
בנגלדון הקרירה, הרחוקה והשכוחה אשר גרמה לו להאטם, להתרחק
ממנה, ומכל מה שעשה לו טוב ולהרגיש מוצף בהרגשה אפורה ועצורה,
לא מצליח לבטא כמו שצריך את ההרגשות, למילים, ואת המילים
לרצונות. מרגיש כלוא בתוך עצמו, בתוכו. כשבעצם כל כך רוצה
להיות בתוכה. בתוך גופה, בנשימותיה. מרגיש דחף עז להכלא
בנשמתה, בנשימה, בנשימה העקבית, שחוזרת כמו תקליט ישן. שהוא
עדיין מצליח לשמוע מבין דבריה. הוא נזכר בה, בכל הרגעים שהיו
להם ביחד, ובכך שתמיד,
לא משנה מה, היה לה בכיס טופי וורוד!

התמונה שלה, מוציאה מהכיס טופי, פותחת את העטיפה בידיה
העדינות, ומכניסה אותו אל תוך שפתיה
לא יצאה לו מהראש בשנתיים האחרונות, בבנגלדון. הוא התגעגע אליה
כל כך,אבל לא הצליח לבטא זאת במילים... והיא? היא הסתכלה עליו
במבט שאומר 'אני יודעת. הכל. גם שהתגעגעת...' והושיטה לו טופי
וורוד אל תוך היד... הוא החזיק את הטופי, והיא המשיכה ללחוש.
רק אותה הוא שומע בברור ונכלא, מתדרדר לתוכה. לעקביות שבה. ואז
שוב נעצר.

יומיים לפני האזכרה, כל הרגשות צפו שוב. השנים שעברו, לקחו לו
את הכוח. אך הקיר, הקיר היציב והקר שוב היה שם בשבילו. כעת הוא
משאיר את האטימות והריחוק של בנגלדון מאחוריו, וחש באותה הרגשה
שהכל נמחק, והדבר היחיד שמחזיק אותו הוא הקיר הקר, אך הפעם,
היה שם מתחת לקיר חור קטן, שלא היה שם קודם והקשה מעט על
יציבות העמידה שלו... הוא התעלם ממנו, עצם את העיניים, והמשיך
להצמד לקיר. כך הוא העביר את הזמן במין שלווה חולפת, אך
אמיתית.

לפתע הוא חש איך החור הקטן, שהפריע ליציבות קודם לכן מתרחב
במהירות לבור במימדים עצומים! עוד לפני שהספיק לפקוח את
העיניים, נפער מתחת לרגליו בור שחור וענק, הדבר היחיד שהחזיק
אותו היה פיסת בטון שמונחת על האדמה. והוא מצא את עצמו תלוי על
הקיר, ומסתכל למטה, מבועת ומפוחד.

הוא חשב שהגיע לבסוף למין שלמות, הארה עם עצמו, אבל בעצם כל מה
שעשה היה לדחוק את עצמו לפינה הלא כל כך דחוקה, אבל מפזרת
בצלילות דעת מעין הרגשת לבד, הלבד שהוא כל כך מפחד ממנו. כל
חייו היה לבד ופחד שגם ימשיך. ימשיך להיות בלי אף אחד, בתוך
עצמו מצד אחד. אך מהצד השני נראה כאילו עכשיו הוא יודע- הכי
קרוב לבד.

הוא תמיד הרגיש שכולם כל כך ריקניים, ועסוקים בשטויות.  הם לא
מצליחים לראות את הקשיים שלו, של חייו. הם שקעו תמיד בבעיות
הקלילות שלהם, והוא קינא באותה הרגשה טיפשית וריקנית. הוא רצה
כל כך להרגיש שייך. ולאט לאט הרחיק ממנו את כולם. היא היחידה
שהצליחה להבין אותו, ולהתעמק בנפש שלו ובבעיות הקשות שלו.
היחידה שבאמת ניסתה להקשר אליו...

מתוך אותו בור בקעו קולות משונים, שבשמיעה חוזרת התגלו
כמוזיקה..מוזיקה נשכחת, שהזכירה לו כ"כ הרבה. אותה מוזיקה גרמה
להכל לחלוף אל מול פניו, הכל השתקף בתוך השחור.  ולא כדי להזיק
לעצמו, אלא כדי לשמור על עצמו. פתאום הוא הבין, הוא לא רוצה
לגמור. חייו יקרים מדי. זה לא הסוף אלא רק התחלה. כמו התאונה,
ההלוויה, וכל הסבל שבא אחר כך שעברו בסרט-נע כשהוא תלוי על
קיר, שעומד כעת באמצע כלום, ליד חוף הים.

לכן הרגיש שמהצד שני של הבור, מה שמחזיק אותו למעלה, הוא בעצם
ההרגשה שהדבר הכי טוב שקיים, קרה אצלו, ביחד איתה. הוא שקע
במחשבות, והיא החזיקה את היד שלו, ודיברה ודיברה... אבל הוא לא
הצליח לשמוע, תמונות של שפתיה האדומות והרחבות המדברות רצות
בראשו, אבל בלי שום מילה. הוא לא שומע כי הוא פשוט לא מעוניין,
לא מעוניין להתמכר שוב... הוא לא מעוניין להתמכר לטופי וורוד.
אחרי שנים שלא הרגיש את תחושתו הקשיחה והמתוקה

והכל פעל בראושו במעין הרמוניה נצחית. הכל רץ. החלקים של
הפאזל בעל מיליוני החלקים הורכבו ויצרו תמונה ברורה של חייו
הבלתי מאושרים אך הוורודים, המלאים בהפתעות מתוקות וקשיים.
ממש כמו הטופי, הטופי הארור שהוא אוחז בידו...