ניגשתי למסיבת פורים, הרבה זמן לא הייתי באודישן וטעם רע
מאודישנים של העבר עדיין היה בפי, האודישן היה במסגרת העבודה
למסיבת פורים כאשר הבוחן היה חיים צינוביץ'. מאד רציתי להצליח
ולהשתתף גם להוכיח לעצמי וגם לעבוד עם מר צינוביץ'. ניגשנו
לאודישן וכמובן שחיים איחר ואני ישבתי בחדר עישונים מוקף הילת
עשן ונלחם ביני לבין זכרונות העבר של אודישנים שסרחו לי ומקשיב
לסיפורי גבורה של נבחנים אחרים. כמה הדברים לא משתנים זה
מדהים, אנשים מרגישים מעין צורך לספר על עצמם בעיני אחרים,
זרים על מנת להלל את עצמם ולהעלות את רמת הביטחון העצמי ואני
בתוך שבלול העשן שלי מוציא את הראש מידי פעם לקחת שאכטה.

חיים הגיע וכולנו נתאספנו. מוזר הרבה נשים ושלושה גברים. חיים
ישב, צחק, סיפר על מסיבת פורים ודיבר לעניין ואז הגיע הקטע
החשוב הקטע שחיכיתי לו על כל אחד לספר קצת על עצמו מה הוא עשה
ומאיפה הוא . התחילו הנשים לספר ולנהל ויכוח של כלום (כמו
שנשים יודעות לעשות) על חשיבות ריקודי עם. דבר שחיים סלד ממנו
ומשום מה למרות שאני לא סלדתי לא ראיתי צורך לדוש בנושא משעמם
זה כשיש דברים חשובים יותר על הפרק.

לאחר התעצבנות קלה הנושא נחתם ע"י חיים בקושי רב והנשים המשיכו
לספר על עצמם וכל אחת כוכב עולה ...
אני למדתי עשר שנים ריקודים סלוניים אני למדתי שירה ומשחק אני
בוגרת תלמה ילין ופפפפפפפ ואני בגישה שוללנית חושב כאילו  
what the fuck  כאילו מה קורה כאן מאיפה הגיעו כל כוכבי הזמר
הללו ואיך אני גורם לעצמי להישמע מקורי מעניין והכי חשוב
מיסתורי ומרתק.

תמיד חשוב לא לגלות את כל הקלפים להשאיר משהו אצלך שיישאר מוקד
לעניין, לחקור שאשאר בגדר תעלומה שרוצים לפתור ואיך אני עושה
את זה כאן, איך אעורר את הסקרנות של חיים כלפי.

חשבתי שאספר על השתתפותי בתוכנית רואים 6/6 ועל השתתפותי
בדראמה ומשחק וניסיוני כתור שחקן ובמאי, הופעות בצוותא ת"א
ופסטיבל עכו. פתאום מישהי מספרת שהיא למדה משחק והשתתפה בהצגות
רבות וחיים מגיב "הדבר שאני שונא בתיאטרון זה החזרות
וההצגות..." כולם צחקו אך אני נכנסתי ללחץ, איך עכשיו אספר על
התיאטרון שלי אם זה נשרף בזה הרגע, אני חייב להיות מקורי...

או קיי אני אספר על הלהקה המוסיקה וההופעות בטלוויזיה אמשוך
אותו לכיוון ממנו הוא בא.
ואז הגיעו לגברים התחיל הראשון בחור די נחמד ואנו שלושה
אחרונים אני מתחיל להתרגש המצלמה עוברת להתמקד בנו הגברים,
במיעוט והכי חשוב באיכות.
והוא מספר על עצמו ניסים ונפלאות ושהוא הופיע בטלוויזיה ולמד
משחק ואני בשבלול נלחץ איך אני אספר על הטלויזיה עכשיו איזה
מקוריות נותרה לי כבר ולחץ לחץ על מה שעומד לקרות והנה בא תורי
ו...

"אני שניר רוזנפלד אני על הבמה מגיל 13 מנגן בתופים בלהקה
למדתי משחק ותיאטרון הופעתי בכל מיני מקומות צוותא ת"א פסטיבל
עכו ועוד כל מיני הופעות"
עד לכאן הכל טוב מעניין לא היסטרי אבל בסדר ואז חיים שואל
"איפה למדת?"
יש כל כך הרבה בשאלה הזו אני למדתי בתיכון מקיף ה' אבל אם אני
אומר את זה איך זה ישמע לעומת הרקורד ללמדתי בתלמה ילין או
בבית צבי.
אז מה עושים ? מזייפים!
קמתי בביטחון עצמי ובהכרזה "אני למדתי בבית הספר לאומניות מקיף
ה' ראשל"צ"
ואז קרה דבר שאופייני מאד לנשים אם זה בתמימות או ברוע נשי.
החלו כמה נשים לקום בקול זעקה ומחאה גם אני למדתי שם ולא ידעתי
שזה בית ספר לאומניות ואני נתפסתי בבלוף מול מלך הבלופים -
השרוף שעבד על כל המדינה, ואני מחפש איך לצאת מזה ומסביר ששינו
לבית הספר את השם והיום הוא נקרא כך ומרגיש איך אני דועך קור
ברגליים עצבים וחוסר הבנה איך הגעתי לזה בכלל.
והויכוח מתמשך מה אני למדתי שם לפני שנתיים ואני לפני ארבע
מאיפה כל אלה הגיעו לי אלוהים מה אכפת לכן נשים רעות אני לא
הפרעתי לכן ... ואז בשיא האבירות הגברית שיכולה להיות חיים
סוגר את הויכוח "כן אני מכיר את בית הספר הזה!" התרנגולות
נשתתקו לפתע כאילו הם לא אמרו כלום מלכתחילה וחיים הוציא אותי
מהויכוח הזה בכבוד והעביר את השיחה לתופים שלי. איך הערכתי
חיים באותו הרגע לא יודע אם הוא ראה או לא ראה אך הוא נחלץ
לעזרתי והוציא אותי בכבוד יותר טוב מכל מה שיכולתי לצפות .
בעיני הוא הפך להיות סר חיים צינוביץ' מושיע השקרנים.