חשבתי עלייך היום, שוב פעם. חשבתי ונזכרתי כמה שאני אוהבת
אותך, אוהבת כל פרט קטן בך שמרכיב את התמונה הכוללת והמושלמת -
אתה. מושלם שלי. פשוט מושלם, אבל לא יותר מדי, בצורה המעצבנת
והמזוייפת לחלוטין שבה מציגים בנים כמוך בטלוויזיה או בסרטים,
אלא בדיוק במידה הנכונה, כמו שאני אוהבת. מושלם. חשבתי כמה
שאני אוהבת אותך, וכמה שאתה אוהב אותי, מחכה בדיוק כמוני ליום
שבו נפגש בפעם הראשונה. זאת אומרת, לא בדיוק בפעם הראשונה, כי
הרי כבר נפגשנו הרבה מאוד פעמים במחשבות שלי ובמחשבות שלך,
בחלומות שלנו... אבל זאת תהיה הפעם הראשונה שנעמוד אחד ליד
השני, נסתכל זה לזו בעיניים וישר נדע, שכל מה שאי פעם חיפשנו,
מצאנו בדיוק באותו הרגע. אנחנו לא נצטרך מנגינה של כינורות או
זיקוקים כדי לדעת. אפילו לא כוכב נופל מהסוג שמביעים משאלה
כשרואים אותו. אנחנו לא נצטרך להביע משאלות יותר, כי באותו
הרגע שבו נפגש ונדע שמצאנו, יתגשמו כל המשאלות שאי פעם היו
לנו. זה יהיה מושלם, הרגע הזה. מושלם בדיוק כמוך, בדיוק במידה
הנכונה.

אבל היום, כשחשבתי עלייך והתמונה המעורפלת של דמותך עלתה
בראשי, עברה בראשי מחשבה מטרידה. מחשבה שהייתה קצת מוכרת לי
מפעמים אחרות שהופיעה בזמן שחשבתי עלייך. רק שבדרך כלל, הייתי
דואגת להעלים אותה באותה מהירות שבה צצה. הייתי מכחישה אותה
וממשיכה הלאה, כמו ילד קטן שאומרים לו משהו שאינו רוצה לשמוע,
ובתגובה הוא אוטם את אוזניו חזק וצועק: "לה לה לה לה לה! אני
לא שומע אותך!", כאילו שאם לא ישמע זאת, זה לא יהיה נכון. אז
ככה תמיד הייתי אני, כאילו שאם רק אפסיק לחשוב על זה מהר, זה
לא יהיה נכון, וכל שנייה שאני מבזבזת בלחשוב על כך, מגדילה את
ההסתברות שזה יתברר כנכון, שהחלום הגדול שלי ישאר רק בגדר
חלום, ושאתה, עצם קיומך והיותך בדיוק כפי שאני אוהבת אותך,
יתגלו כהזייה, פרי דימיוני.

המחשבה הזאת עברה בראשי היום, בו בזמן שדמיינתי לעצמי את אותה
תמונה מעורפלת של דמותך, ושקעתי במחשבות עלייך ועל כמה שאני
אוהבת אותך כמו שאני לא אוכל לאהוב אף אחד אחר, והפעם, המחשבה
הזאת נשארה. היא נשארה והיא התחילה לכרסם לאט לאט את התמונה
שלך. בהתחלה היא התחילה מכפות הרגליים שלך, לועסת בזהירות כל
אצבע ובוהן, ואז היא המשיכה לכרסם את התמונה שלך, עוד ועוד,
וכל כך רציתי לעשות משהו, לעצור אותה, רק שלא הצלחתי. ניסיתי
להגיד לעצמי שהיא לא שם, להעלים אותה, להכחיש אותה בדיוק כמו
אותו ילד קטן המנסה לאטום את אוזניו בחוזקה. אך כמו אותו ילד
קטן, שכמה שהוא מנסה שלא להקשיב, יודע עמוק בפנים שהוא שומע את
כל מה שאומרים לו, ויודע עוד יותר עמוק בפנים שמה שמספרים לו
הוא נכון, ככה גם אני נאלצתי להודות בקיומה של אותה מחשבה
מטרידה, שהפכה למטרידה עוד יותר מהרגע בו החלה לכרסם את היותך.
נאלצתי להודות שגם כאשר אני משגרת במהירות טיל את אותה מחשבה
מראשי, בניסיון להקטין את ההסתברות שתתגלה כנכונה, היא למעשה
ממשיכה לקונן בפינות האפלות של ראשי, ומחכה להזדמנות הבאה לזנק
החוצה. אז צעקתי עליה: "בסדר, אני יודעת שאת שם. אני יודעת שאת
קיימת. שמחה? את יכולה להפסיק עכשיו?" אבל היא, רק חייכה אליי
חיוך מרוצה והמשיכה לכרסם את עצם קיומך.

בעוד אני מהרהרת לעצמי על קיומה של אותה מחשבה נוראית, המטילה
את קיומך בספק, היא המשיכה לכרסם בתמונתך, ובדיוק הגיעה לצוואר
שלך, כשפתאום... הבנתי. הבנתי ובאותו הרגע ממש, היא פערה את
פיה, חשפה שיניים עקומות למדי ובלעה את כל מה שנותר מתמונתך.
הבנתי.

הבנתי שלא רק שייתכן שאתה לא קיים, שהמצאתי אותך, ואתה רק
הזייה, פרי דימיוני, אלא גם שאולי בכלל המצאתי אותך בגלל
שאתה לא קיים. אולי לאחר שנים של חיפושים אחרי כל מה שאתה מסמל
עבורי, וייאוש מכך שלא הצלחתי למצוא, החלטתי בהשפעת כל אותם
סרטים רומנטיים וקיטשיים כל כך, עד כדי כך שעדיף ויסווגו תחת
קטגוריית "מדע בידיוני", להמציא אותך. אתה, כל מה שחיפשתי ואני
אף פעם לא אמצא. אתה, כל מה שאי פעם רציתי ואני לעולם לא אוכל
לקבל. אתה, שנמצא איתי רק במחשבותיי, לעומת כל האחרים שלעולם
לא יהיו כמוך ונמצאים איתי במציאות. אתה, המפלט שלי, התירוץ
שלי, הנחמה שלי. אלייך אני פונה כשאני לבד, בך אני מתנחמת
כשאני מרגישה לבד גם כשאני ביחד, ואתה שם בשבילי, גם כשאני
מרגישה שאף אחד אחר לא.

רק שאתה לא. אתה לא באמת שם ואני בכלל לא יודעת אם אתה קיים.
מה שאני כן יודעת הוא שכל עוד אני אמשיך לחשוב עלייך ולחפש
אותך, אני לעולם לא אהיה שלמה עם כל מה ומי שאמצא ואני תמיד
ארגיש לבד. אני מבינה עכשיו, שלחפש אותך כואב לי יותר מלא
למצוא אותך כלל, ולהתנחם בזרועות מישהו אחר, שיוכל להציע לי את
הדבר היחיד שאינך יכול להציע לי כעת, להיות איתי. לכן, למרות
שהדבר לא קל לי בכלל, אני נאלצת להפסיק לחפש אותך ולנסות
להשלים עם חיים בלעדייך, שאולי לשם שינוי לא יהיו חיים לבד,
ולקוות שאתה, אם אתה אכן קיים, אולי יום אחד תמצא אותי.