לשם שינוי, נתחיל בהתחלה. בהתחלה היה שקט. בהתחלה כולם חשבו
שמשהו נורא קרה, כי שקט לא יכול לבשר על משהו טוב. אתה יודע
שאם יש שקט, זה סימן שמישהו עושה משהו שהוא לא רוצה שתשמע אותו
עושה. בהתחלה היו אנשים עם יבלות בידיים. זה נראה נורא מוזר,
נכון, שכבר בהתחלה היו להם יבלות. בדרך כלל הייתי מצפה שקודם
כל הם יעבדו באיזה מחנה עבודה לאסירים, או סתם בשדות של קיבוץ
- ורק אז יהיו להם יבלות. אבל מה לעשות - בהתחלה היו להם יבלות
בידיים. יבלות מכוערות וכואבות, על כל כף היד.
ואם זאת הייתה ההתחלה, תחשבו איך היה ההמשך. אני לא צריך לספר
לכם איך היה ההמשך - אתם הרי הייתם שם. אתם ראיתם הכל, את
הפיצוץ, את הצעקות, את הילדים הבוכים, את האישה הערומה
שהסתובבה שהציעה לאנשים סקס מזדמן חינם. זה היה די מוזר - היא
ממש לא התאימה לשום דבר מסביב, אבל היא הייתה שם. שאלתי אותה
כמה היא לוקחת, והיא נעלבה מהרמיזה שלי שהיא זונה. נתתי לה מאה
חמישים שקל בכל זאת, מתנה, בלי שתבקש, כי לא היה לי נעים לקבל
משהו בלי לשלם עליו. אין ארוחות חינם, ואין זיון בלי לפחות
לשלם לה על ארוחת ערב או משהו. קפיטליזם.
ואחר-כך... אתם זוכרים מה היה אחר-כך? זה היה פשוט נורא. עדיין
לא יודעים מאיפה הגיע המופרע עם העוזון, אבל כשהחיילים ירדו
מהנגמ"שים, זה עבר כל גבול - כמו חלום רע. בתחילה הריעו להם,
חשבו שהם באים להציל את כולנו. חיילים, לא? אבל הם התחילו
לבזוז ולאנוס וסתם להרוג. כל האנשים התחילו לברוח לכל כיוון,
ולאף אחד לא היה ממש ברור מה קורה.
בסוף הבנו מה היה השקט הזה בהתחלה, והיה חבל לי שלא הבנו את זה
כבר בהתחלה, כי היינו יכולים לחסוך כל כך הרבה סבל אם היינו
יודעים. אבל זה הרי מה שהם רצו - לגרום לסבל. היינו חלשים מדי
- לא היה לנו סיכוי נגדם. חבל.