[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טל יפה
/
היי אתה

היי אתה, כן כן אתה.
השעה הייתה שעת צהריים ואני חזרתי מהעבודה ובדרך לקחתי את
הדואר שהגיע. התיישבתי לי על ספסל בגן ציבורי ליד.שמעתי מאחורי
כשישבתי על הספסל בפארק, אז כמו תמיד התעלמתי מהקול הזה הרי אף
פעם הכוונה היא לא אליי.
ואז שמעתי את זה.הקול מאחורי המשיך להתנגן לו והמשיך לקרוא
למישהו בקול הכי מתוק ששמעתי אי פעם אבל אני המשכתי להתעסק
בדואר שבדיוק הוצאתי ולקרוא את השטויות שהגיעו היום, והקול
בשלו ממשיך לקרוא.
אחרי כמה שניות הסתובבתי אחורה כדי לראות במה מדובר... ואז
ראיתי אותה, כן כן אותה, קוראים לה עדי. היינו יחד באותה שכבה
ומידי פעם גם באותה כיתה (כל הזמן שינו לנו את האנשים בכיתה)
ומהפעם הראשונה שראיתי אותה ידעתי שהיא ואני נתחתן, הבעיה
הייתה שאף אחד אחר לא ממש ידע על זה חוץ ממני.  

מידי פעם ניסיתי לגשת אליה ולדבר איתה, אחרי הכל היינו שכנים
וגרנו די קרוב אחד לשני, אבל כל פעם שניסיתי היא הייתה עסוקה
עם החברות שלה או עם ה"צופים" שלה.
באיזשהו שלב כבר הבנתי שלא יצא מזה כלום, אז ויתרתי על הרעיון
אבל תמיד הייתה ותמיד תהיה לי בשבילה פינה בלב ואם היא תרצה אז
אני אהיה שם.

ובאותו יום היא הייתה אפילו יותר יפה ממה שזכרתי אותה. אחרי
הכל עבר זמן מאז שראיתי אותה בפעם אחרונה, כל אחד הלך לדרכו
שלו, אני לצבא והיא הלכה ללמוד באוניברסיטה משהו בסגנון
גאוגרפיה או מדעי הרוח, לא יודע משהו כזה.

כמובן ברגע שראיתי אותה מיד קפצתי מהספסל ונעמדתי מולה
וחיכיתי. הייתי המום מכדי להגיב, אחרי הכל לא כל יום מלאך קורא
לך והיום הוא קרא לי.
היא הסתכלה עליי וחייכה ואני כבר ראיתי את עצמי נופל ולא מסוגל
להחזיק את עצמי, פשוט נמסתי לידה. ואז היא אמרה "שלום לך איתי,
אתה נראה ממש טוב" , אני חושב שלרגע אחד הייתי ממש כמו בסרטים
המצויירים עם הלשון בחוץ על הרצפה ושאר הגוף מרחף באוויר. היא
באה והתיישבה על הספסל ואמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי אם אני לא
מאוד עסוק, אז אמרתי לה שאני קצת עסוק (מה שלא היה נכון בכלל
כי בכל החופש שקיבלתי מהצבא לא ממש היה לי מה לעשות) אבל אני
מוכן לשבת איתה כמה דקות.

התחלנו לדבר וסיפרנו סיפורים על עצמנו, אני סיפרתי על העבודה
שלי בתור מנהל חשבונות, ועל זה שמטילים עליי את כל העבודה
השחורה.
והיא סיפרה על הדירה שלה, ועל זה שהיא בסוף הלכה ללימודי
קולנוע במקום גיאוגרפיה וכיום היא מפיקה. ואז עברנו לדבר על
אנשים ומה שהם עושים היום ובסוף שאלתי אותה "עדי מה את עושה
כאן הרי לא רצית רק לרכל איתי על אנשים, בטח יש סיבה לשיחה
הזאת" אז היא אמרה לי שאני צודק שבאמת יש סיבה לשיחה הזאת אבל
זה לא המקום ובטח שלא הזמן, היא אמרה, שאם אני רוצה לדעת מה
הסיבה האמיתית שאהיה אצלה היום בעשר בערב. אמרה וקמה לה.




כל אותו יום לא הפסקתי לחשוב עליה לשניה אחת, כל הזמן חשבתי על
מה שהיא אמרה ועל מה הולך לקרות היום בעשר.
בסופו של דבר השעה המיוחלת הגיעה ואני עמדתי על סף דלתה בדיוק
בעשר. צלצלתי בפעמון והיא אמרה לי להיכנס. נכנסתי פנימה לדירה
שלה ולא ראיתי אותה, קראתי לה, והיא אמרה שהיא במקלחת וכבר
תצא. אז נכנסתי למטבח וישבתי וחיכיתי. אחרי כמה דקות היא ירדה
למטה בשמלה שחורה מהממת ואמרה לי לבוא אחריה. יצאנו החוצה
וירדנו למטה, היא נכנסה לאוטו ואני אחריה, התחלנו לנסוע ונסענו
ככה בערך חצי שעה, פשוט נסענו ואף אחד לא הוציא מילה. אחרי חצי
שעה כשכבר נשברתי ולא יכולתי יותר, שאלתי אותה לאן אנו נוסעים
והיא אמרה לי שאנחנו כבר מגיעים. המשכנו עוד קצת ונכנסנו
לחנייה של בניין משרדים גבוה היא חנתה ויצאנו החוצה. אני חושב
שזה היה בערך השלב בו איבדתי כל יכולת להתנגד לה, או שמא זה
היה כבר מזמן ורק עכשיו גיליתי?
נכנסנו למעליות והיא לחצה על קומה 7. עלינו במעלית במשל זמן
שנדמה היה לנצח ואז הגענו.

לאן הגענו לא ממש ידעתי ונראה לי שגם עכשיו אני לא ממש יודע
אבל אני יודע שזה היה מקום מדהים. למרות שזה היה מתחת לאדמה זה
היה מואר ממש כאילו זה היה בוקר, נברשות ענקיות משובצות
יהלומים שירדו מהתקרה שאת הקצה שלה בכלל אי אפשר היה לראות.
שולחנות ענקיים עגולים עם מפה אדומה שזורה בחוטי זהב שהיו
ממוקמים מסביב לרחבה ענקית.

כנראה שעדי שמה לב לעובדה שהפה שלי היה פעור כל כך שהיה אפשר
להכניס לתוכו את אחד השולחנות, אז היא התחילה להסביר:"זה המקום
שלי, אני הבעלים שלו, כרגע הוא מתפקד בתור אולם אירועים, אבל
בעצם הוא יכול להיות כל מה שרק רוצים - אולם אירועים, אולם
קולנוע, או סתם אולם ריק בשביל לחשוב קצת.
אז נזכרתי שאת הפה שפותחים צריך גם לסגור מידי פעם ושאלתי אותה
למה היא הביאה אותי לכאן?
היא סיפרה לי שהיא מחפשת שותף, מישהו שיעזור לה לנהל את העסק
כי היא ממש גרועה בעסקים וחוץ מזה היא גם עסוקה בסרטים שלה.
כמובן שמייד קפצתי על ההצעה, שכללה תפקיד בעל עוצמה ושליטה
ויכולת לנהל דברים ולא לעשות רק מה שאומרים לי. ונוסף לכל אלה
גם היה הקטע של השכר שלא היה שכר קבוע אלא שכר באחוזים, אחוז
מסויים מכל ההכנסות. הבעיה הייתה שעד עכשיו המצב של העסק שלה
היה ממש גרוע... וההכנסות שלו היו מועטות.

ידעתי שהעבודה תיהיה רבה וקשה אך לא תיארתי לעצמי עד כמה.
ההוצאות שלה עד עכשיו היו ענקיות. והיו כל כך הרבה דברים שאף
אחד לא דאג להם שבהתחלה הייתי בטוח שנכנסתי למשהו שלא אוכל
לצאת ממנו, אבל לאט לאט העניינים החלו להסתדר. פרסמנו את המקום
הזה כמו שצריך, ונשים החלו לנהור אליו, השתמשו בו לכל מיני
מטרות, מפעלים עשו בו ערב תרבות לעובדים שלהם, אנשים חגגו שם
ארועים כמו חתונות ובריתות וימי הולדת למיניהם. ואפילו השתמשו
במקום הזה לצלם איזה שהוא סרט.



במהלך העבודה ביחד עדי ואני התקרבנו, כל בוקר נסענו ביחד
לעבודה ובערב חזרנו ביחד. אני שהייתי שתקן מטבעי אהבתי להקשיב,
והקשבתי לכל מה שהיה לה על ליבה. היא סיפרה לי על הבעל שלה
והיחסים ביניהם, והיא סיפרה על העבודה בתעשיית הסרטים, ועל
חוויות ועל כל מה שרק רצתה, ואני הקשבתי וייעצתי. ההרגשה שלי
הייתה מדהימה, סוף סוף רק אני והיא רק היא ואני. אבל ידעתי שזה
לא באמת ככה. הרי יש את בעלה והבוסים שלה והלחץ של העבודה. לי
היה רק את הנסיעות המשותפות שלנו.

שמונה שנים אחרי כשכבר העמדנו את המקום שלנו על הרגליים
וההכנסות החלו להגיע, המקום ניהיה רווחי יותר ויותר. החלטנו
לעשות מסיבה ענקית לכל מי שעזר והשתתף ולהכריז על שם חדש למקום
שלנו, החלטנו לקרוא לו "מרתף הנברשות".
בערב של המסיבה עדי קראה לי אל המשרד שלה ואמרה שאנחנו צריכים
לדבר.
מהמבט על הפנים שלה הבנתי שהנושא של השיחה לא יהיה לרוחי.
היא התיישבה ואני ישבתי מולה. היא פתחה במשהו בסגנון של "תשמע,
עשית עבודה באמת מדהימה עם המקום הזה אבל..."
אחרי המילה אבל כבר לא ממש עניין אותי מה שהיא אמרה, ישבתי שם
ןבהיתי בה, ראיתי את השפתיים שלה זזות, אבל לא קלטתי את מה
שהיא אמרה. היא אמרה לי שבעלה רוצה לבוא ולעזור פה עם המקום
הזה, ושהוא יקבל את התפקיד שלי.

לא היה לי מה לומר, היא הציעה לי כמובן תפקיד אחר, קטן יותר.
ומרוחק יותר ממנה. וכל מה שאני חשבתי עליו היה "איך היא
מסוגלת לעשות לי כזה דבר? זה הפרוייקט שלנו, שלי ושלה, איך היא
מסלקת אותי ככה פתאום, הרי בלעדיי לא היה לה כלום מכל זה!!!"
סרבתי לתפקיד החדש, לא הייתי מסוגל לעבוד תחת הבעל שלה. לא
יכולתי להיות כל כך קרוב אליה אבל יחד עם זאת כל כך רחוק.



לאט לאט החיים חזרו לעצמם. אני חזרתי לחיים שלי והיא לשלה. אני
מצאתי לי עבודה חדשה במשרד רואיי חשבון אבל לא יכולתי לשכוח
אותה. המשכתי לעקוב אחרי ההתפתחות שלה, אחרי הסרטים החדשים שלה
ואחרי "מרתף הנברשות". והיא הצליחה ובגדול.
אחרי חמש וחצי שנים בערך הלכתי לדואר ושוב ישבתי לי על הספסל
הקבוע בזמן שאני קורא את הדואר ופתאום ראיתי אותה. לא היה צורך
לומר כלום, רק מהמבט בעיניים שלה הבנתי הכל. היה לה בעיניים
כאב כזה שאיתו אף אחד לא צריך להתמודד, כאב כזה עצום שאסור
שיהיה לאדם לבדו מבלי להתחלק. אבל ידעתי שהכי נורא זה שאני
הייתי היחידי שהבין את המבט הזה. מבלי לומר מילה היא פשוט באה
אליי וחיבקה אותי, לקחתי אותה אליי לדירה ושאלתי אותה מה קרה,
היא אמרה לי שהיא זכתה בפרס על אחד הסרטים שלה, ושהיא בדיוק
הרוויחה המון כסף מהנשף האחרון באולם שלה ומבחוץ נראה כאילו
החיים שלה מושלמים, אבל מבפנים היא הייתה הרוסה, היא אמרה
שבעלה נטש אותה וברח עם איזה שרמוטה בלונדינית צעירה ושהחליטו
לפטר אותה מחברת הסרטים, ושנמאס לה מהמקום הזה שלה, הוא נראה
לה פתאום עצום וקודר ומנוקר מידי.
לא ידעתי מה לעשות עדי הייתה לידי אבל זאת לא הייתה באמת עדי,
מישהו לקח את שמחת החיים שלה והשאיר גוף עם נשמה פגועה כל
כך.החלטתי לקחת אותה למקום האהוב עליי, אחד הנחלים בסביבה
שבתקופה הזאת היה זורם תמיד והייתה נקודה מסויימת שאף אחד עוד
לא מצא, ורק אני ידעתי עליה. ותמיד עשה לי טוב לשבת שם.
הלכנו ברגל למקום ובדרך נשמנו את האוויר הקר של הלילה.

כשהגענו הכל נראה רגוע יותר, השמים היו בהירים והירח נראה כמו
בננה קטנה והיה אפשר לראות שטיח שלם של כוכבים שכמו נפרס
במיוחד בשבילנו. ישבנו שנינו על הרצפה. ואמרתי לה שכאן אף אחד
לא ישמע אותה, כאן היא לא חייבת להיות חזקה ושתיתן למישהו אחר
להיות חזק בשבילה, והיא התחילה לבכות. חיבקתי אותה ונתתי לה
לבכות, להוציא את כל הדמעות שהיו עצורות שם בפנים כל הזמן
הזה.
אחרי שהיא נרגעה היא הפנתה את הראש אלי. עוד לא הספקתי להביט
בה  וכבר השפתיים שלה היו צמודות לשלי וזה הגיע. הרגע שחיכיתי
לו כל כך הרבה זמן הגיע - היא ואני ביחד וכלום לא קיים חוץ
מאיתנו.



היום זה היום השלישי של הירח דבש שלנו ומאז אותו לילה שנינו לא
הפסקנו לחייך חזרתי להיות שותף ב"מרתף הנברשות" ועזרתי לעדי
לפתוח חברת הפקה משלה. אני והיא השלמנו אחד את השניה וביחד
שנינו מהווים את האמת המושלמת, את הרצון המושלם ואת החלום,
החלום שכבר שלושה ימים שהוא לא חלום...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דוינג
דוינג
דוינג




הקופצת בראש
בפעולה אופינית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/7/03 4:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל יפה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה