"אנחנו עוברים דירה", זה מה שאמא אמרה לי בתחילת החופש של סוף
כיתה ט'. האמת ששמחתי על כך, ואני יכולה אפילו להודות שהייתי
המאושרת שבנערות. השכל הישר אומר שזאת טרגדיה לכל נערה מתבגרת
לעזוב את מקום מגוריה, את חבריה הטובים ובכלל את הסביבה היחידה
שהיא מכירה למען עתיד לא ידוע. אבל אני שמחתי.
את החטיבה שנאתי, ואומר את זה אפילו יותר קיצוני - תעבתי
מעומקי נשמתי. כן היו לי חברים, אבל חברים של "בלת ברירה",
חנונים כאלו שמראים בטלויזיה והם הבדיחה והמקום ללעג של כל בית
הספר. ואני, בכלל לא מלכת הכיתה הייתי, ההיפך הגמור - הייתי
זאת שמקללים אותה, שמנדים אותה ושאפילו שונאים אותה, ועל מה -
על לא עוול בכפי.
הטיול השכבתי של כיתה ט' שהתקיים בסוף השנה, היה בשבילי "הקש
ששבר את גב הגמל". הרגשתי כל כך מרוחקת מכולם שבא היה לי
לבכות, ונגעלתי מהחברים שלי שרצו רק לישון כל הזמן וקיטרו בל
סוף עד שהתפוצץ לי הראש מהם. החלטתי שזהו, אני מפסיקה לשתוק,
כי ידעתי שמגיע לי הרבה יותר, ידעתי שאני מסוגלת לכך, ידעתי
שאני שווה!!!. והנה, כמו נס משמיים או אפילו סימן מאלוהים, אמא
שלי אומרת שעוברים דירה - מה שאומר בשבילי התחלה חדשה, דף חדש,
מקום להוכיח את עצמי במקום שאף אחד לא מכיר אותי.
והנה עבר לו החופש הגדול ואני ניצבת בבוקר של היום בו כל ילדי
הכיתה צריכים להיפגש יחד עם המורה, מעין גיבוש שבו יכירו
הילדים אחד את רעהו לפני פתיחת שנת הלימודים. פחדתי עד מוות,
אבל ניסיתי להכחיש את זה כמה שיותר. וכשניסיתי לפתוח טיפה את
ריגשותי כלפי אמא שלי ישר נתקלתי בתגובה: "תפסיקי עם השטויות
שלך כבר...", ועם אח שלי בכלל אין מה לדבר, ושני אלו למעשה כל
המשפחה לי. אז אתם מבינים, לא היה אם מי לדבר, והכל נשאר
בפנים, כל הפחד שכמעט ומשתק את כל הגוף וכל ההתרגשוןת שמרעידה
את הגוף, נעצרו פנימה, באבים הפניימים - כי שם לפחות לא יעבירו
עליהם ביקורת...
החלטתי בלי ום ספקות והרהורים שמהיום אני הולכת להיות טל שונה,
שהפתיחה החדשה הזאת לא תיהיה לשווא, שהקללות והניכור מכולם לא
יחזרו, ואף הרעיון שנראה שדמיון מוחלט אולי יתגשם - להיות
מקובלת, יפה ואהובה.
עמדתי מול הראי. אני מסתכלת על עצמי מלמטה למעלה, ומעבירה
ביקורת על עצמי כמו תמיד. אבל הפעם זה היה שונה, הפעם נכנסה
למחשבות שלי קצת אופטימיות. הסתכלתי על הגוף שלי לרגעים מספר
ואפילו קצת אהבתי את מה שראיתי, גוף חטוב וגם קצת שזוף. הברתי
את מבטי לפנים וגם הייתי די מרוצה. לא יודעת איך להסביר את זה,
נכנסה בי פתאום אופטימיות וגם ביטחון עצמי שאף פעם לא היו לי,
ואהבתי את זה. לבשתי את הבגדים שקנתי בחופש שהיו אז באופנה,
וזה כמובן היה שלב בפתיחה של חיים חדשים וכיוון חדש: גינס,
גופי ופלטפורמות, קצת איפור ומשקפי שמש. העזתי להרים מבט נוסף
אל המראה, ובלי שהרגשתי אפילו, ראיתי חיוך קטן נסוג על חיי,
והרגשתי באמת ובתמים שזאת תיהיה באמת התחלה חדשה לחיים חדשים
ומאושרים יותר...
אמא הסיעה אותי לבית ספר באותו אחר הצהריים. בלי לשאול היא
נכנסה איתי לבית ספר. הפחד שיתק אותי עוד יותר מהראייה של
עשרות נערים בגיל שלי, ואף פרצוף אחד איני מכירה מכולם,
פחדתי...
אבל הרצון להצליח, ולהוכיח שאני שווה, גבר על כל פחד שחלחל
בתוכי, רצון שאיך שהוא השתלט עלי במודע או לא במודע, כבר היה
קשה להבחין...
למזלי, המורה שכבר פגשנו ימים מספר לפני כן ראתה אותי ואת אמא
שלי בכניסה לבניין של הבית ספר, ושיכנעה את אמא שלי שכדאי שאני
אעלה לבד לבית ספר ואתמודד לבד. כמובן שאמא שלי בקושי שיחררה
אותי לבדי, וזאת רק אחרי שהמורה אמרה לה בדיוק את השעה שיגמר
הגיבוש ושהיא תוכל לאסוף אותי בחזרה הביתה. ומכאן, כשאני רואה
מצד אחד את אמא שלי פוסעת אחורה ומתרחקת ממני ומצד שני את
עשרות מאות הילדים שלצידי שבכלל לא מוכרים לי, ידעתי בברור כי
עכשיו הכל תלוי אך ורק בי....
עליתי במעלה המדרגות של הבניין. הכיתה שלי היתה בקומה
השלישית.
הדופק שלי עלה במהירות אדירה, וכמו תמיד דבר כזה היה צריך לשתק
אותי, אבל לא כך קרה, להיפך, הפחד מילא אותי תחושבת ביטחון
וידיעה שאני הולכת להצליח במטרה שהצבתי לעצמי, להצליח להיות
ולהרגיש שווה ואהובה, ולא משנה מה!!!
נכנסתי לכיתה, המורה ביקשה מכולם שהתיישבו בכיסאות, שסודרו
בכיתה בצורת חצי עיגול. התיישבתי שמשני צדיי שתי בנות. המורה
הציגה את עצמה, ומיד עברה להפעיל אותנו במספר פעילויות שבהן
היינו צריכים להכי אחד את השני, כי הרי כולם הגיעו משלושה
חטיבות ביניים שונות ולא הכירו את כולם. אבל הפעילויות שלכאורה
בתכליתן מטומטמות
וילדותיות מאוד - הצליחו!!! התחלתי לדבר בביטחון מדהים, צחקתי
עם כולם, אפילו אם כאלו שנראו לי מקובלים ואהודים, והפחד,
והפחד  הנוראי שאיים לשתק אותי כמו תמיד, נעלם כלא היה!. אהבתי
כל רגע מהגיבוש, הרגשתי בו אהובה, מצחיקה, ואהבתי לדבר עם כולם
ולהרגיש שגם הם אוהבים לדבר ולהיות איתי, הרגשתי טל שונה, טל
מצחיקה, שווה, מקובלת, ואפילו החלפתי טלפונים עם ילדה אחת.