ברחוב השומם לאין קץ שררה תמיד אפילה סמיכה. רק שורת פנסי רחוב
סימנו את קצהו - ויכולתי לראות שאין לו קצה.
שתי שורות פנסי הרחוב התמזגו לנקודה באופק.
פה ושם ניבט שביב אור מחלונות הבתים, אבל הנפש ידעה שגם שם אין
איש. כולם מתו מזמן, כשהייתי צעיר.

ועכשיו נשארה לי רק הדרך. המטרה - להגיע לסוף הרחוב, שם תחכה
לי המציאות האחרת. חלום אחר בתוך חלום.
פעם הלכתי ברחוב עם אימי, אך גם היא כבר מתה.
אחריה צעדה עמי מישהי, אשר רק את שובל שמלתה הלבנה והטבעת על
אצבעה נחרתו בזיכרוני. איבדתי אותה בדרך. היא לקחה את הסיכון
ונכנסה לבית מואר, כנראה מצאה חלום אחר.

ועכשיו, אני לבד. כבר כמה שנים שלא פגשתי אדם אחר, מישהו שישנה
את דרכי. או שאולי חלפו רק ימים ספורים?!

השד חזר, הוא מחזיק את ידי ומנסה להחזיר אותי לאחור. ואני בן
חמישים. מאחורי שורת פנסי הרחוב זהה לזאת שמלפני. אך אני ממשיך
ללכת. השד שלי חלש. במשחקי הגורל תמיד אני מנצח... ושוב הוא
נעלם, חוזר לנק' ההתחלה. ואני לבד, גם עם השד אני לבד.

ואם אפסיק לצעוד?! אסור לי להפסיק. הרחוב תמיד ממשיך לנוע תחת
רגלי, גם כשאני נעצר במקום. הפנסים ממשיכים לחלוף על פני (ואני
על פניהם), מאירים את האפילה, וביניהם - חושך.

ויש דמות. מתקרבת אלי, או שאני אליה, או ששנינו עומדים והרחוב
מקרב אותנו. זאת דמות מוכרת, מישהו מסיפור ילדים שאימי נהגה
לספר. ראיתי אותה בספר - זה היה שוטר.
ובאמצע הרחוב אנחנו נפגשים. ובפגישה השוטר בן 5, זה אני, כפי
שהצטיירתי בדימיוני בתחילת הרחוב. אני תופס בידו ומושך אותו
אחרי. דרכנו מצטלבות ואחד מאיתנו חייב לשנות מסלול: תמיד
כשהדרכים מצטלבות, משתנים המסלולים. והוא ילד, והוא חלש והוא
משנה כיוון וממשיך איתי.

והימים חולפים כשאנו צועדים ברחוב השיממון, או שאולי אלו
השנים?! והקצה מתקרב, אבל לעולם נשאר רחוק.

... אני מתקרב לנקודה שבה הפנסים כבר לא נפגשים. כלום לא מתחבר
יותר. כמדומני שהגעתי לסוף. אחרי כל השנים, אחרי ההתמדה, נמאס
לי ממציאות החלום הזה ואני מחכה לחלום המציאותי הבא.

משני צידנו פנסים, ואחריהם - כלום. חושך אפל. בור? דלת? איני
יודע.
השוטר כבר זקן ואני כבר זקן והוא מושך בידי לפני ההחלטה הסופית

ושואל: -"בן כמה אתה ילד?"
-"אני בן מאה" - אני משיב.
הוא סוטר על פני ושואל: -"ובן כמה אתה עכשיו?"
-"עכשיו אני בן 101" - אני משיב.