זהו סיפור על נערה
שהכרתי מלפני שנים רבות
השיר שכתבתי עליה אז, לצערי
נזרק לא-מכבר לאורך מסילת חיי

נערה בשמלה קצרה
כפופת שכם במקצת
לבנבנותה  ברה, צחה-תינוקית
שני אגמי-הרים זכים עמוקים בכחול עיניה,
מלאות אור, שוחקות יחדיו בשמחת נעורים טהורה
תמימה
היו לה שתי צמות שחורות
ושתי אדמומיות סמוקות בלחייה
ומתק שחוק חיוכה גלוי, נערי, מבויש מה
מתמזג כה טבעי, תמידי, בשחוק עיניה,
כולה "אמיתית", נכונה להושיט יד ורעות
קורנת לכל

ודאי ניחשתם, כל כך רציתי להתקרב אליה,
להכירה, לבוא אל תוך עולמה המופלא - פנימה,
אך לא העזתי.
לפעמים היינו מחליפים מילה
בביה"ס או בתנועה  ("צופי הירקון")
אפילו ישבנו איזה תקופה יחד בכיתה,
זכור לי, כשקפצתי בגיאומטריה בהברקה
פליאה-חשדנית-שובבנית התגנבה לתוך שחוק מבטה  
ובקולה הילדותי המיוחד, הקצת מצחיק, פנתה אלי בתום השיעור:
"אתה בטח פתרת בבית את התרגיל..."
ואני, לא עניתי לאותה אמירה, שאלה?! התגרות...?!

ובעת שהיינו בשירות למען המולדת
לעזור בקטיף הדרים בקיבוץ  חולתה ליד הכנרת
כשהחברה  כבר יצאו לדשא
ורק שנינו נשארנו "במקרה" בחדר הבנות,
היא בקשה בחיוכה הסמוק בכזו טבעיות:
"אתה מוכן להסתובב"
ללא-מילה מייד הסתובבתי (כשהיא מחליפה בגדיה...)
את התעלות רגשותיי באותה קרבה שזרמה שם בינינו
לא אתאר... אך כלפי-חוץ כבשתים בתוכי
כאביר-קדום בפני מלכתו
ומשסיימה  ויצאה עם כל שאר התלמידים לטיול
אני נשארתי, התנדבתי לשמור לבדי על המחנה.

ואז, כשכולם בטיול
לא אשכח זאת לעולם
חטאתי!
וברצוני להתוודות על המעשה שעשיתי,
אז, מלפני כשלושים שנה,
עשיתי מעשה שלא יעשה
פתחתי את מזוודתה
חיפשתי... ושלפתי מתוכה
שיר!
שיר שנכתב על מספר עמודים,
שראיתיה קודם קוראת בהם
וכאחוז בולמוס התחלתי קורא -
זה היה שיר שנערה כתבה לה
זה היה שיר נפלא!
בלילה, ביער, זרועות העצים, בשמיים כוכבי-לייל מנצנצים
והגיגי-רגש עזים תמירים, שחווים ברגישות בפתיחות, בעוצמה את
היקום
ושאלות על תכלית החיים ומשמעותם
הייתי נפעם כולי מהשגב השירי העז!
מרותק, ממוגנט
הסתתרתי בשירותים  קורא דף ועוד דף ועוד דף
נסחף, לא הרגשתי איך שהזמן חלף
ולפתע אני שומע קולות מרחוק, והקולות מתחזקים
ומתחזקים... ואני מזהה שאלו חברי שחוזרים למחנה!
מה אעשה?, כיצד אחזיר את השיר? הא???...


שם בשירותים, נסער כל כולי, מלא בושה...  
קרעתי במהירות את דפי  השיר לחתיכות קטנות,
זרקתי לאסלה, והורדתי במהירות את המים !!!
מפחד.


לאחר פרק זמן קצר היא גלתה שהשיר נעלם ממזוודתה
זכור לי שני בנים בכיתתי, שגם מאוד חבבו אותה,
שבאו לשאול אותי איפוא השיר שלה?!
עניתי - שאיניני יודע, והם הלכו וחפשו במזוודה שלי;
אין לי ספק  שהיא ידעה שאני הוא שחמדתי את שירה,
ויותר מזה,  ידעתי בתוכי שהיא גם הבינה למה עשיתי מה שעשיתי
ובתוך לבה  הרגיש הרחום והטוב - אני מאמין
שסלחה.

הזמן חלף, ופעם כשחליתי מרותק למיטה, היא הציעה
(באמצעות מישהו ) לבוא לבקרני -
סרבתי.
מבושה, מחשש, וכנראה גם מכוח יהירותי הגאה
שהדחקתי הסוויתי היטב, כבר אז, בתוך עצמי.
סרבתי.
אך בלבי נשארתי נאמן לה.
והמשכתי צפיתי עליה מרחוק
במבטי הרגיש, החודר הכואב.

כך שמורה היא עימי במרתף זכרונותיי
כיין עתיק  ...