אתה פותח עיתון, עוד לפני זה, אתה רק רואה את השער ובום!  זה
נופל עליך! בעמוד הראשי תחת הכותרת, תחת כיתוב מזעזע, מתנוססות
חמש תמונות של חמישה אנשים שאתה מכיר. אחת אחרי השנייה. וכולם
מאופקים כאלה, חצי מחוייכים. הנה תמונה מהתעודת זהות של זה,
ותמונה מהתיכון של של ההיא, והתמונה הישנה של ההוא מהטיול
למזרח. ועוד אחת ועוד אחת. אנשים כמו המורה לאומנות מהיסודי או
שכן שעבר דירה או מישהו שפגשת באיזה טיול בצופים. אתה מסתכל
וחושב שאתה מדמיין, כי בעצם זה לא יכול להיות. חמישה אנשים שלא
קשורים אחד לשני בשום אופן, אולי רק בעובדה שאתה מכיר את כולם,
ואתה חושב לעצמך, מתי לעזאזל היה בכלל פיגוע?!
אז זהו, שבידיוק הפיגוע הזה הוא אחד מהפיגועים שמתרחשים כשאתה
עם החברה שלך, או באמצע שמכבי לוקחים אליפות, או בידיוק
כשהכלבה שלך ממליטה או כשאתה זוכה בלוטו או כשאתה סתם משתין.
ככה פשוט זה קורה. ומהבועה השקטה שלך אתה לא שומע את הפיצוץ
וגם לא רואה את כל הזוועה, וגם לא מרגיש את האימה שאופפת את
אותו אזור, לא מריח את הריח ההזוי הזה של בשר חרוך, לא טועם את
הטעם הזה של הדם שלך בתוך הפה או הטעם של זה שאתה לא מנשים ממש
עכשיו והוא אוטוטו גומר עם העולם הזה ועף מפה.
את כל זה אתה מקבל למחרת, במנות ממוזערות ומדודות דרך הריבוע
השחור שיושב לך איפה שהוא במרכז הבית סביר להניח. רק ששם הכל
קצת יותר מוגבל. ריחות אתה בכל זאת לא תריח, מקסימום מישהו
מתאר בפעם המי יודע כמה איך זה מריח ואיפה הוא היה. גם לראות
אתה לא ממש רואה כי אחרי הכל, כבר הספיקו לפנות את הגופות
ולשטוף את הכביש, מקסימום תצליח לקלוט מבט על משהו מכוסה בשקית
שחורה שזה, בטח ניחשת ה"מוח" שמאחורי כל הסיפור. מה שאתה יכול
לשמוע זה סירנות מעצבנות של נגלה שלישית שבאות לקחת כבר רק את
הנפגעי הלם שנשארו, המסכנים שלא יודעים איפה לקבור את עצמם.
מקום גם ככה כבר אין. הטעם היחיד שאתה כן מרגיש זה הטעם של
הדיאט קולה המגעילה שהתחלת לשתות לפני שפתחת את הריבוע ועכשיו
סתם תקועה לך ביד וכבר עבר לך כל החשק לשתות משהו. ובתוך כל זה
אתה חושב לעצמך... אם אני הייתי שם אתמול... בדיוק לפני שבוע
עברתי ברחוב ליד להביא משהו לידידה שלי רק שלא... ואז אתה בעצם
נזכר במה שלא שכחת. נזכר בתמונות היפות שראית אתמול בבוקר
בעיתון. ואתה עובר מהשלב של השוק הראשוני לשלב של להתחיל לאט
לעכל. ואתה מנסה להתחיל ואתה יודע שאתה הולך לעבור את זה חמש
פעמים וגם זה מאבד כבר משמעות עבורך. אין לך מושג קלוש לאן
ללכת קודם. אתה כבר לא מבדיל, מי היה יותר חבר ועם מי היית הכי
פחות בקשר ועם מי דיברת אחרון מביניהם והתמונות האלה מרחפות
מעליך כאילו הם חיכו כבר להגיע לעמוד הראשי כל כך מזמן. עמדו
בתור של המועמדים למות והנה הפתיעו דווקא אותך סתם באיזה יום
כזה, ואתה לא יודע מאיפה זה בא לך.
למעשה, אתה בעצמך חשבת שיום שכזה יגיע מתי שהוא, רק  שראית את
זה מנקודה שונה לגמרי. אתה תמיד חשבת איך התמונה שלך תיראה
בעמוד הראשי בעיתון. ואפילו דימיינת מה יכתבו אם תתאבד, נגיד.
לא שהייתה לך סיבה מיוחדת לזה.
אבל עכשיו מה אתה כבר יכול לעשות עם כל אלה שמסתכלים עליך
מהדפים הצבעוניים של העיתון? אז אתה נוסע לתל אביב.