סצנה 1 - ספרייה, מבוך , פנים, חוץ, יום.

בספרייה עירונית קטנה, בחדר צדדי חשוך עם מנורה אחת תלויה
מהתקרה שמתנדנדת הלוך ושוב, יושב אדם בוהה בספר, ומסתכל מדי
פעם קדימה ובוהה, האור של המנורה הקטנה מלמעלה זז עם הרוח
שנושבת בתוך הספרייה, שקט גמור בספרייה. אנשים הולכים מדי פעם
מחוץ לחדר הצידי ומסתכלים פנימה על האדם שיושב בפנים.
האדם בעל שיער ארוך מתולתל ובהיר, אפילו כאשר הוא יושב הוא
עדיין נראה גבוה.
הוא בעל מראה מבוגר אך משהו בפניו ובכפות ידיו ורגליו החשופות
שנותן הרגשה של ילדות ותמימות.
האדם לובש חולצה משובצת באפור ולבן, מכופתרת כאשר 2 כפתורים לא
סגורים. החולצה בחוץ מעל מכנסיי הג'ינס המשופשפים כשקצה המכנס
משופשף וקרוע כאילו הלכו עליו שנים, רגליו היחפות נשענות אחת
על השנייה.
על כתפו נשען תיק מעור חום שקצה של מחברת בולט מתוכו.
האדם יושב על כיסא כאשר ידו האחת מחזיקה את ראשו וידו האחרת
מחזיקה ספר.
האדם קורא ולוחש אך כמעט ולא מזיז את שפתיו.

אדם ( קורא מספר ) :
"מלאך הוא רוח טהורה שנוצרה ע"י אלוהים, תפקידו של מלאך הוא
לשמש כשליח לרצון האל.
מלאך רק נחשב מלאך אם הוא עושה ניסים שללא ספק בעלי אופי
אלוהי.


התמונה משתנה למבוך דשא, כאשר קירות הדשא מתנשאות לגובה רב ולא
ניתן לראות מעליהם דבר, התמונה מתמקדת באדם, כאשר לבוש בבגדים
שנראים מתקופה קדומה והוא נמצא במבוך והוא מנסה לצאת ממנו אך
נראה כי הוא גם מחפש משהו, ואז התמונה עוברת לבחורה עם שיער
חלק כהה וגבוהה שגם כן נמצאת בתוך המבוך ומנסה לצאת ממנו אך
השניים לא נפגשים ונראה כאילו הבחורה לא רוצה שימצאו אותה.

אדם ( ממשיך לקרוא ברקע ): אלוהים יצר מלאכים מכיוון שאת
אלוהים לא ניתן לראות במובן הפיזי של המילה, לאלוהים אפשר רק
להקשיב, המלאכים משמשים כמקשרים בין אלוהים לבין בני אדם שלא
מוכנים לשמוע מבלי לראות, להאמין מבלי הוכחות.
אלוהים אמר לבני האדם ששום רע לא יפגע בהם כי הוא ביקש ממלאכיו
לשמור על בני האדם מכל רוע, אלא אם ינצלו זאת לרעה.
אלו הם המלאכים השומרים, יש מלאך שומר לכל אדם, אלא אם אותו
אדם פוגע במלאך."

( אדם מרים את הראש לאט ומסובב אותו לכל צד לאט, מסתכל כאילו
מחפש משהו,
ואז במהירות מתרומם על רגליו )

אדם ( בצעקה ) : אני לא מלאך!
אני לא מבין למה היא אמרה לי את זה.

( אנשים מחוץ לחדר מסתכלים פנימה במבטים מזלזלים, אדם לא מסתכל
להם בעיניים ומתיישב חזרה ומרים את הספר )

אדם ( קורא שוב בלחש ) : הסיפור שאני הולך לספר הוא לא סתם
סיפור.

התמונה מתחלפת בין 3 תקופות ובהם רואים את אדם בימי הביניים
ובספרייה שוב ואח"כ מהלך ברחוב ( כאשר בגדיו משתנים בהתאם )
אדם: אני לא חושב שיש סתם סיפור, אני חושב שלכל אחד יש סיפור,
כל אחד רוצה לשתף מישהו אחר בסיפור של עצמו, כל אחד רוצה שידעו
את הסיפור שלו, כי הרי לו היה הכי קשה.
( אנחה )
לי קשה. עדיין קשה, לא הכי קשה.  אני לא רוצה שירחמו עלי ואני
לא רוצה שכולם ידעו את הסיפור שלי. לא כולם יבינו, לא כולם
ירצו להבין.
( חוזרים לאדם כאשר חיוך קטן עולה על שפתיו )
אני לא חושב שכל אחד יכול להבין את מה שכתבתי, כי מה שכתבתי
כתבתי בשבילי.
מה שכתוב פה מתאר תמונות, מתאר רגעים מחיי, מתאר קשיים, פחדים
ורגשות.
לא רק שלי, שלי ושל כל העולם.
אני לא מתיימר לכתוב על העולם, אני לא מספיק קרוב אליו, אבל אם
אף אחד לא ינסה לספר על העולם אז מי יספר עליו? אף אחד לא
מאמין שהוא מספיק קרוב.
הדבר הכי מפחיד בחיים הוא להאמין שאתה לא מספיק טוב ואין שום
דבר שאתה יכול לעשות בנידון.
אני לא מאמין בזה.
אני יכול לעשות הכל. גם אתה. ( אדם מסתכל למצלמה )

( המנורה זזה עם הרוח ומדי פעם הצל של עצמו מסתיר לו
 את הספר )

אדם ( ממשיך לקרוא ) : שינויים. זוהי רק מילה למה שאנו עושים
בשביל להיות שלמים עם עצמנו ועם אחרים.
אני מאמין בפיות.
אני מאמין באגדות.
אני מאמין בסיפורים.
אני מאמין ברגשות.
אני מאמין שאין דבר שאני לא יכול לעשות.

( אדם מוריד את הספר קם מהכיסא, עומד על השולחן, נזהר שלא
להפיל את הספר ומנסה להגיע למנורה שמעליו שתפסיק להתנדנד עם
הרוח )

אדם ( ממשיך לקרוא ) : אני אני, אין לי דרך אחרת לכתוב זאת,
אבל בכל זאת משהו שונה בי, אני לא בן אדם, כמו כל אחד שאפשר
ללכת מולו ברחוב, להתבונן, לחשוב עליו ולשכוח, אני מוזר, אולי
מוזר זוהי לא המילה המתאימה אבל היא תתאים בינתיים, אולי בהמשך
זה ישתנה.
כל אחד מגיע לשלב בחייו שהוא שואל את עצמו את השאלה: "מי אני?"

אצלי המצב יותר מסובך, אצלי גם השאלה "מה אני?" נשאלת.
מה אני?

( אדם מסובב את ראשו הצידה והתמונה מתחלפת לאדם בתקופת ימי
הביניים כאשר הוא מסתכל חזרה אליו, ואז חוזרים לאדם בספרייה )

האם אני יכול לענות על זה בכוחות עצמי?
האם ניתן לענות על שאלה באמצעות שאלה אחרת?
אולי אם אני אתחיל את הסיפור שלי מההתחלה אני אוכל לענות על
השאלות בעזרת תשובות.
אולי.

( אדם מחזיק חתיכה דקה של עץ שבור ושם אותה בתור סימניה בספר
וסוגר אותו.
 אדם מתרומם לוקח את הספר איתו ויוצא מהחדר ומשאיר את האור
דלוק )

סצנה 2, ביתו של אדם, פנים, לילה.

אדם עומד בחדר השינה שלו, בחדרו אין שום דבר חוץ ממיטה ושולחן
קטן לידה, חלון בצורת עיגול מול המיטה שמשקיף על גינה קטנה.
אדם עומד מעל המיטה שלו, החדר חשוך ורק אור קטן מכמה נרות
שעומדים ליד המיטה שלו ודולקים, הנרות עומדים על צלחת מתכת
שמלאה בשעווה ישנה, החדר מלא בגדים זרוקים על הרצפה.
אדם מסתכל קדימה על המראה מול המיטה כאשר ידיו באוויר.

אדם: מפה אין חזרה, נפלתי.
אני לא רוצה לקום. אני לא רוצה להיות מי שהייתי קודם.
אני לא רוצה שמה שקרה יקרה לי שוב, אני לא רוצה להיפגע, אני לא
רוצה לפגוע.
אני רוצה להיות אני, אני ורק אני.
להיות טוב לכולם, אבל קודם כל להיות טוב בשבילי.
פעם הייתי למעלה. פעם הסתכלתי על הכל ממרחק, מאחורי זכוכית
שהיא בעצם מראה מהצד השני, אי שם בין העננים ראיתי אנשים,
מקומות, אירועים מרחוק, מגבוה.
היום אני פה, למטה, עם כולם, הזכוכית היא משני הצדדים עכשיו.
פוחד כמו כולם, כואב כמו כולם, אבל לא כמו כולם, כמו שרק אני
יודע.
כמו שכל אחד יודע רק על עצמו.
אני לא יודע מה לעשות, אני לא יודע לאן להמשיך.
כל מה שאני יודע שאני חייב להמשיך, בשבילי, בשבילו.
אולי זו הייתה הבעיה מאז ומתמיד, החיים שלי תמיד היו על אחרים.

אני רוצה להיות הגיבור בחיים של עצמי ולא שחקן משנה.
עכשיו הוא הלך ונשארתי לבדי, עכשיו אני אבוד.
עכשיו החלק הגדול חייב להיות אני, אני לא יודע מה לעשות יותר.

( אדם מכניס ידיו לכיסים לפני שנופל על המיטה מחוסר כוחות
ונרדם )

סצנה 3, יערחדרו של אדם, חוץ פנים, לילה.

אדם שוכב במיטתו בקצה הימני של המיטה וכמעט ונופל, אדם מזיז את
עיניו הסגורות ומוציא קולות לא ברורים מפיו תוך כדי שינה
וחולם.
אדם נמצא ביער שהוא לא מכיר ולא היה בו מעולם ושם הוא הולך
ופוגש אדם שהייתה לו מין הילה, מין אור מסביבו שמושך את אדם
אליו, כמו קרן אור קטנה בין עננים.
אדם הולך לכיוון האור וככל שהתקרב אליו הוא התחיל להזיע.
אדם הגיע למרחק מטר ממנו ואז כל תנועה שאדם עשה הדמות עשתה
כמוהו, אדם זז אליה והדמות התרחקה באותה צורה בדיוק.

אדם מתעורר. מתיישב מהר במיטתו ומדבר שוב אל הקיר מעל המיטה.

אדם: הבנתי שאני בעצם לבד, פה, ברגע הזה אני לבד.
האם עלי לפחד? האם בהחלטה אמיצה זו מימשתי את הפחד הגדול ביותר
שלי?
אני לבד כי אף אחד לא מתבונן לי בעיניים, את אף אחד לא מעניין
אם אני שונה ממנו, אולי הם מניחים שאני שונה, ופוחדים למצוא
דמיון, אולי.
אני הולך בין אנשים, אני מתבונן, אבל אף פעם לא הולך מולם.
אם הפחד הכי גדול של שלי הוא להיות לבד? למה מאמצים את הלבד?
למה לא מחפשים את הביחד? למה מחפשים את הביחד עם אחרים ושומרים
את הלבד לעצמך.

( אדם נזכר בשורה שקרא בספר ודקלם אותה בקול ובחיוך כאילו
המציא אותה בעצמו )

"את הלבד שלי אני תמיד אשמור, בתוכי, ורק מי שקרוב, רק מי שאני
ירגיש ביחד איתו רק לו אני אראה כמה אני באמת לבד, ואם הוא
יראה לי גם, נוכל להיות לבד ביחד."
אדם נשכב חזרה למיטה הסתכל לכמה שניות על התקרה ונרדם שוב.
הפעם הוא לא זז ולא חלם.

סצנה 4, בית חולים, פנים, יום

בית חולים. דלת שמובילה לתוך חדר לידה עם רופאים בפנים ואישה
בהריון צועקת על המיטה.
פתאום הדלת נפתחת ע"י אחות. האישה בחדר מתחילה לצעוק כל כמה
דקות ולבכות כשהרופאים מנסים להרגיע אותה.
התינוק נולד והרופא מחזיק אותו ונותן אותו לאימא.
התינוק ( אדם ) מדבר אל האימא.

תינוק ( אדם מדבר ברקע ) : נולדתי. לפי מה שאני יודע רוב
האנשים לא זוכרים את היום שבו הם נולדו, אני כן.
אני זוכר הכול.
היה אור חזק, אור לבן, הכי לבן שניתן לדמיין, אור כל כך לבן
שאפשר לראות בו את כל הצבעים.
אני זוכר את האוויר שנשמתי באותו הרגע, צלול, טהור, כמו טיפת
מים הנופלת לתוך אגם.
מאותו רגע כדי לנשום אוויר צלול אני צריך להתרכז.

התינוק גדל והופך לנער שאור חזק מופנה אליו וברקע הכל חשוך.

סצנה 5, חדר חשוך, פנים, לילה.

אדם בתור נער עומד בחדר חשוך שיש אור זרקור חזק מופנה אליו

אדם ( כאילו מדבר לקהל ) : יש לי זיכרונות מוזרים לפעמים, אני
חולם על עולמות אחרים, מקומות שלא ראיתי מעולם, קולות שלא
שמעתי, ריחות שלא הרחתי, אנשים וחיות שלא פגשתי, אך בכל זאת
אני זוכר.
כל אדם שפגשתי, גבר או אישה תמיד הקרין אהבה, בהתחלה היה קצת
קשה לראות את ההילה של כל אדם, עכשיו כבר למדתי איך.
יש טוב בכל אדם וחיה, כל אחד מקרין אהבה, לפעמים אנשים מסתירים
אותה מאחורי חומות ומחסומים, אבל פשוט צריך לדעת איפה לחפש
והמון סבלנות
סבלנות תמיד הייתה לי, אני לא יודע בדיוק למה או מאיפה קיבלתי
את התכונה הנפלאה הזאת אבל אני מוכן לחכות בשביל כל דבר טוב,
אין יוצאי דופן.
אני אוהב לשמוע סיפורים.
אני בעיקר אוהב אגדות, אני אוהב איך שתמיד הטוב מנצח, איך
שתמיד מצילים את הנערה ואיך שתמיד יש מסר.

( פתאום האור נסגר ורואים רק חושך, מסך טלוויזיה מאחורי אדם
נדלק ובו רואים תמונות של אנשים הולכים ברחוב ומסתכלים למצלמה
)

אדם ( ממשיך לדבר מהחושך ) : כל אדם שפגשתי באיזשהו שלב הרגיש
שאין לו מטרה בחיים, הרגיש שהוא מהלך בחיים ללא סיבה, שהחיים
חסרי משמעות או ליתר דיוק שהוא חסר משמעות לחיים.
אין לי פתרון, אני לא יודע למה אני פה, והאם יש לי תפקיד לשחק
במשחק שהוא החיים.
אני כל חיי מחפש סיבה לקיומי, בין אם זה דבר שאני טוב בו, דבר
שעוזר לאחרים או כל דבר אחר שעושה לי טוב וממלא אותי.
לפעמים החיפוש הזה כל כך חשוב שנוטים לתת למישהו אחר למלא אותו
בשבילך.

( התמונות מתחלפות לזוגות שמתחתנים )

אדם: בן אדם יכול לתת את כל מטרת החיים שלו, לתלות את כל
תקוותיו, רצונו ופחדיו במישהו אחר!
במישהו שהוא אוהב, במישהו שהוא סומך עליו, מישהו שיכול להקל
עליו על חיפושיו למטרה אחרת בחיים.
גם אני הייתי ככה, ואולי עדיין. כן כנראה שגם עדיין.
קל לי להפיל את הכל על מישהו אחר ושהוא ימצא לי מטרה בחיים,
הרי בשבילי האדם הזה הוא המטרה שלי, להפיל עליו הכל, להסביר לו
הכל, לתת לו את כולי, הרי הוא צריך להכיר אותי אם הוא הולך
למצוא לי מטרה. ( החתן שם את הטבעת על יד הכלה )

( חושך מוחלט )

אדם ( מהחושך ): אף אחד לא צריך לסחוב מישהו אחר.
יש אנשים שמסוגלים, זה לא אומר שהם צריכים לעשות את זה.

( הטלוויזיה שוב נדלקת ותמונות של אטלס מחזיק את כדור הארץ )

אדם: החיים הם לא חדר כושר שאם אתה מסוגל להרים את המשקולת הכי
כבדה ולהחזיק אותה אתה תעשה את זה.

( התמונה מתחלפת לאטלס שנפל ושוכב וכדור הארץ מתגלגל לכיוון
תהום )

אדם: אבל, כמו שאף אחד לא צריך להחזיק מישהו אחר, אף אחד לא
צריך ליפול על מישהו אחר לגמרי.

סצנה 6, חוץ  פנים, יום.

שמיים כחולים עם עננים לבנים. אדם עף בין עננים מתנהג כאילו
הוא רגיל לזה ואין בזה שום דבר שונה או מיוחד. לידו עפות להקת
ציפורים, חסידות, בצורת משולש, אדם עף אחריהם.

אדם ( לחסידה הקרובה אליו ) : הייתי רוצה שתהיה לי מטרה בחיים,
מין מסר להעביר.
מטרה בחיים. אולי לכל אדם יש מטרה אחרת, אולי כל המטרות של כל
האנשים מתחברות למטרה אחת גדולה.
הייתי רוצה להיות כמוך.
אני לא יודע מה המטרה שלי. אבל זוהי לא המטרה שמשנה, אלא הדרך
להשיג אותה.
כנראה שמשהו ביקום הזה שלא בשליטתי החליט במקומי מהי המטרה שלי
ומתי אני אדע אותה.
אני מרגיש צורך להתעורר, לא מחלום, מהחיים, מהמציאות שעומדת לי
מול העיניים.
אני מרגיש משהו מוזר בי, שונה.
איך אפשר לדעת אם אתה יכול לעוף אם לא ניסית?
איך מנסים? צריך להאמין, צריך לסמוך, צריך להכיר את עצמך וללכת
בעקבות הרגשות.
אני עף. זו לא הפתעה, כי אם זו הייתה הפתעה זה לא היה קורה.

( החסידה מסובבת את ראשה אל אדם ומטה את ראשה הצידה במבט של
חוסר הבנה )

אדם: פעם היית יכולה להבין מה אני אומר, היום הכל שונה.
לא נורא, זו לא אשמתך.
אני חושב שאני אלך עכשיו לדרכי, תודה שהקשבת לי.

אדם מתעורר במיטתו בקפיצה וישר מתיישב עם מבט החלטתי על פניו.

סצנה 7, רחוב, חוץ, יום

אדם הולך ברחוב, האנשים הולכים בקצב מהיר, אי אפשר להתמקד באף
פרצוף, הכל לא ברור ולא בפוקוס חוץ מאדם שהולך בכיוון ההפוך
מכולם.
אדם רואה כלב שהולך לאט לידו ופונה אליו.

אדם: כולם כול כך רחוקים ברחוב, לא פיזית, בפנים, אני מרגיש את
הלב שלי נתקל בכול כך הרבה חומות, אף אחד לא מוכן להסתכן
בפגיעה, בכאב.
אני מוכן.
אני רוצה לעזור, אני רוצה לשנות, אני יודע שאני יכול.

( הכלב מסתכל על אדם מסובב את הראש ונובח נביחה חלשה וקצרה )

לכל אדם שאני עובר מולו או לידו ישנה הילה, מין אור סביב אותו
גוף, למדתי להבדיל בין ההילות, למדתי להבין מי מוכן להרגיש ומי
לא, מי רוצה לעזור ולתת ומי רוצה לקבל ולהרוס.
כל אחד רוצה לקבל משהו, כל אחד מוכן לתת ובתמורה לקבל, לא כל
אחד מוכן לתת מבלי לקבל כלום.
אני מוכן.

( האנשים הולכים מהר וכל מה שרואים מהם הוא צבע השיער והבגדים
והכל מרוח ולא בפוקוס, אדם עוצר במקום והכלב גם כן נעצר, אדם
מתכופף לכלב ומלטף אותו בעדינות בראש, מוציא מהתיק שלו לחם
ונותן אותו לכלב, הכלב מקשקש בזנב ומתרכז באוכל בזמן שאדם מדבר
איתו )

אדם: אתה מבין אותי נכון?

( הכלב מסתכל על אדם לשנייה וחוזר שוב לאוכל, אדם במבט מיואש
מתיישב ליד הכלב ומלטף אותו ומסתכל מסביב על האנשים שהולכים
מהר )
אדם: אני מרגיש שאני מדבר על עצמי יותר מדי.
אני מרגיש שאני רוצה לצאת לעולם, לצעוק :
"האם אני לבד?"
"האם זו אשמתי?"

( פתאום קול רך של אישה מאחורי אדם )

אישה: לא אתה לא לבד וזו לא אשמתך.

( אדם מסתובב במהירות לכיוון הקול ולא מסוגל לדבר, הפה שלו זז
אבל קול לא יוצא ממנו, הקול של האישה יוצא מתוך פינה מוסתרת
ע"י וילון בצבע כתום שזז עם הרוח ומדי פעם רואים צללית של אישה
אך אדם לא מצליח לראות אותה והוא לא מסוגל לקום )

האישה: יום אחד בזמן שטיילתי ברחוב, פגשתי במקרה מישהו,
הסתכלתי עליו בזמן שהוא חלף על פני.
הוא עבר אפילו מבלי לשים לב אלי, למדתי להבין שאנשים לא רואים
בכל אחד סיפור אלא רק מסתכלים איך והאם אותו אדם קשור לסיפור
של עצמך, אם כן ורק אם כן הם יתייחסו אליו.
הסתכלתי עליו הולך בכיוון הנגדי שלי הרגשתי משיכה ללכת אחריו.
אז הלכתי.
הוא הלך לאט, הוא לא מיהר לשום מקום.
משהו בהליכה שלו נתן לי תחושה שהוא שוחה בים, נותן לגלים לסחוף
אותו, הוא לא מתנגד, זורם, והוא סחף אותי ללכת אחריו.
אנחנו עוברים בניינים, עצים, רחובות, אנשים, שמיים, אדמה, ים
ואוויר, הוא לא עוצר, ואני, אחריו.

( אדם התרומם לאט והתחיל ללכת לכיוון הקול מזיז את ראשו  
 הצידה ומנסה לראות מאחורי הוילון. )

אדם: מי את?

אישה: אני דניאל.

אדם: מאיפה את מכירה אותי?

דניאל: ראיתי אותך מרחוק.

אדם: עקבת אחרי?

דניאל: אפשר להגיד.

אדם: מאיפה את יודעת שאני לא אשם ולא לבד?

דניאל: אפשר ללמוד הרבה אם מסתכלים מספיק קרוב.

אדם: למה את מסתתרת?

דניאל: עוד לא הגיע הזמן שתראה אותי.

אדם: איך את יודעת מתי זה הזמן הנכון?

דניאל: כמו שאתה ידעת פעם.

אדם ( במבט מופתע ) : אני? מתי ידעתי?

דניאל: לא מזמן, פשוט שכחת.

אדם ( מגחך ) : לא שכחתי כלום, הייתי יודע אם משהו קרה לי וגרם
לי לשכוח הכל. אני זוכר את כל מה שקרה לי עד היום.

דניאל: ומה אם מה שקרה לך קרה לפני שהתחלת לזכור?

אדם ( מהרהר לרגע ואז מנער את הראש בגיחוך ) : אל תבלבלי אותי!
מה זאת אומרת לפני שהתחלתי לזכור? לפני שנולדתי?

דניאל: כן, לפני שנולדת פה.

אדם ( סקרן ) : פה?

דניאל: במקום הזה שקוראים לו כדור הארץ.

אדם: את אומרת שנולדתי במקום אחר?

דניאל: לא.

אדם ( מתעצבן ) : אז מה את מנסה להגיד לי?

דניאל: שעד שלא תיזכר לא תדע.

אדם ( בכעס ) : נמאס לי מהחידות שלך אני הולך.

דניאל: אנחנו עוד ניפגש שנית.

אדם ( מסתכל אל הכלב ומדבר אליו בקול ציני ) : היא חושבת שהיא
יודעת הכל!

( הכלב מסתכל על אדם, מזיז את הראש לדניאל והולך אליה. )

דניאל: ניפגש בקרוב, אדם.

אדם ( נלחץ ) : איך את יודעת את השם שלי?

דניאל ( הקול שלה מתרחק תוך כדי דיבור ) : אני מקשיבה.

אדם ( צועק ) : מקשיבה למה?

שקט. דניאל כבר לא עונה, אדם רץ אל מאחורי הוילון ומזיז אותו
רק כדי לראות שדניאל הלכה ורק הכלב יושב במקום שהיא עמדה פעם
ומקשקש בזנב.
אדם ( לכלב ) : בוא, אני רעב. ( מתחיל ללכת ) אתה בא? ( הכלב
מקשקש בזנב ובא )

סצנה 8, ביתו של אדם, פנים, לילה

אדם יושב על המיטה בחדרו מול מראה מסתכל על עצמו, יש אור עמום
בחדר וחושך בחוץ.
הכלב בינתיים מסתובב בבית ומנסה להכיר כל פינה בבית.

אדם: מי זאת דניאל?
מאיפה אני מכיר אותה?
מאיפה היא מכירה אותי?
ומה זאת אומרת שהיא מקשיבה?

אדם כאשר ידיו בכיס מכנסיו, מסתכל במראה כאילו מחפש תשובה
בהשתקפות של עצמו.

אדם: ניסיתי להסביר לך כל מה שאני יודע עלי ועלייך.
אני מקווה שזה היה מספק כי זה כל מה שאני יודע.

( התמונה מתמקדת בהשתקפות במראה וידיו של אדם זזות באוויר )

ההשתקפות של אדם: זה היה בסדר.
אני רק רוצה להבין איך זה קרה.

( התמונה חוזרת לאדם על המיטה והידיים שלו שוב בכיסים )

אדם: מה בדיוק קרה ?

( התמונה מתמקדת בהשתקפות במראה וידיו של אדם זזות באוויר )

ההשתקפות של אדם: זוכר שפעם היינו יחד כל הזמן, ידענו הכל אחד
על השני ועזרנו אחד לשני?
ואז קרה משהו שהפריד בינינו, שלמשך זמן שאני לא יודע כמה זמן
זה היה, אבל במשך הזמן הזה לא היינו יחד וכל אחד מאיתנו היה
לבד, ואז שוב התאחדנו.
והנה אנחנו כאן.
( התמונה חוזרת לאדם על המיטה והידיים שלו שוב בכיסים )

אדם: כן אני זוכר את זה גם, אבל אני לא יודע מה קרה שגרם לזה,
פשוט יום אחד הכל השתנה ואתה נעלמת.

( התמונה מתמקדת בהשתקפות במראה וידיו של אדם זזות באוויר )

השתקפות של אדם: הרגשתי שהתשובות נמצאות אצל דניאל, צריך למצוא
אותה שוב.

( התמונה חוזרת לאדם על המיטה והידיים שלו שוב בכיסים )

אדם: היא אמרה שהיא תמצא אותי. כל מה שצריך זה לחכות.

אדם נשכב אחורנית על המיטה ונרדם מייד כאילו לא ישן כמה ימים
ברציפות.

סצנה 9  , רחוב  פנטזיות, חוץ, יום.

אדם הולך ברחוב ומדבר לאוויר כמו לאדם אחר בקול רם.

אדם: אני לא זוכר את ההתחלה. אני לא זוכר מאיפה הכל התחיל.
מן המתבקש לספר לך מי אני עכשיו ואיפה הייתי, ולאן הגעתי, אבל
אני לא יודע את כל התשובות.
החיים שלי הם פאזל, לפעמים אני מרגיש איך עוד חלק נכנס למקום,
זוהי הרגשה מיוחדת, הרגשה של לעבור את קו הסיום במרוץ, להתעלות
על מה שהאמנת שאי אפשר.

( אנשים עוברים מולו מרחוב ומסתכלים עליו וממשיכים ללכת
ומסתכלים עליו גם שהוא עובר אותם )

אדם: אני תוהה מה יהיה שהפאזל יסתיים, מהי התמונה והאם תהיה לי
את הזכות לראות אותה.

התמונה מתחלפת לאדם מחזיק ספר בספרייה אך לא קורא בו ובעצם
מסתכל על אנשים אחרים, והתמונה עוברת אל האנשים שקוראים וכל
אחד עם הבעת פנים שונה ( עצב, צחוק או כעס )

אדם ( ברקע ) : שהייתי בספריה, אני כבר לא זוכר מתי זה היה,
אבל זה לא משנה לי, אז הקשבתי הרבה, אני אוהב להקשיב לאנשים
קוראים, כמו אינסוף סיפורים לפני השינה במקהלה גדולה ושקטה.
כל אחד בקול שלו, חלש, אמיתי, בלי פחדים.
לפעמים אני אוהב לעשות את עצמי קורא ובעצם להקשיב לאנשים אחרים
קוראים.
אנשים כל כך שונים, כל אחד עם סיפור על עולם אחר, מקומות
שונים, אנשים שונים וקול שונה.
אף אחד לא לבד פה, כולם נשאבים למספר עולמות, עם מגוון גיבורים
ואינסוף מקומות, ביחד. אתה מבין?

( פתאום עוצר במקום באמצע הרחוב וצועק )
אדם: למה אתה פוחד להיות לבד?

( איש שעובר לידו מסתכל עליו ובמבט מפוחד מגביר את קצב ההליכה
שלו ומתרחק מאדם, אדם לא מסתכל לצדדים ולא שם לב לאנשים
שמסתכלים עליו, הוא רק בוהה בידיים שלו ומזיז אותם כאילו זו
פעם ראשונה שהוא מזיז אותם )

אדם: למה לא להרגיש לבד? למה הפחד הכי גדול של אנשים שהכרתי עד
כה הוא להיות לבד? האם אתה לבד?

( כל רגש מופיע כשלט חוצות באמצע כביש )
רגשות: אהבה, שנאה, כעס, בדידות, קנאה הם כלים, כלים כדי לבטא
את הצורך לא להיות לבד?
הם ביטויים, ביטוי של עצמך, של הנפש, של האני שמוסתר בצל
מהאור?

( מביט קדימה במבט מתפלא ובקול שקט ועצוב שואל )

אדם: למה אנשים בוכים?

( ציור רפואי של גוף האדם, כאשר רואים כיצד הדמעות נוצרות ועד
שיורדות )
דמעות נגרמות, לפי עיתון רפואי שקראתי פעם ע"י שקיות מים בצידי
העיניים שמטרתם לשחרר את המים על מנת להגן על העין, אז למה
בוכים?
השקיות מים, כאשר הגוף לחוץ או מתרגש, מרפות ונוצרות דמעות.
ממה הגוף לחוץ?

( פתאום אדם מפסיק להזיז את הידיים באוויר ומכניס אותם לכיסים,
ההבעה שלו משתנה והוא ממשיך ללכת כמה צעדים, מסתובב ובמבט של
יהירות מסתכל למקום שעמד בו קודם )


אדם: פעם לא היו לי רגשות, או שהיו לי בפנים, אבל לא הרשתי להם
לצאת.
יום אחד הכל התפוצץ.
יום אחד הרגשות יצאו ממני החוצה.
כולם. ביחד.
התמונה מתמקדת במקום שאדם עמד בו קודם ואיש מופיע שם בבגדים
מרופטים, כאשר לפתע מגיע אדם אחר עם כובע גרב לראשו ומתחיל
להכות את האדם שעמד שם עד שהוא נופל על הרצפה ומתפתל מכאבים
וממשיך להכות אותו בזמן שאדם מדבר ברקע.

אדם: זה כאב, זה כאב יותר מכל כאב פיזי שניתן לדמיין, זה כאב
עד כדי שהייתי מוכן לוותר על המהות הפיזית בשביל להפסיק את
הכאב או להסיט אותו לכאב פיזי.
מה ההבדל בין כאב פיזי לנפשי? כדי לפתור כאב נפשי צריך להכיר
את עצמך, צריך להיות מודע לעצמך, צריך להרגיש.
הרגשות יצאו בפעם אחת, ומשם כבר אין דרך חזרה, משם נשאר רק
להתמודד עם מה שהיה.
מה שקרה, מה שעכשיו.
הכאב הזה גורם לשינויים, אתה לא חייב להסכים עם השינויים, אבל
זה רק מקשה על עצמך.

( התמונה מתמקדת ועושה זום על אדם, כאשר התמונה נהיית לא
ברורה, מופיע כדור אור מנצנץ קטן שזז על גופו של אדם עד שהכדור
מגיע לעין של אדם )
הכאב הזה גורם לך להבין איזה כוח יש בעצמך, איזה כוח לא מנוצל
קיים בך, וגורם לך להרגיש קטן.
אני לא רוצה לשלוט ברגשות, אני לא רוצה שהרגשות ישלטו בי, אני
רוצה איזון, אני רוצה להיות שלם עם מי שאני ולתת גם למי שאני
בפנים להתבטא בחוץ.
הרגשות זורמות בי בכל בגוף, הם משנות אותי, דוחפות אותי,
מושכות אותי ומדברות אלי. קשה להבין מה הם רוצות, זה לא הם הרי
זה אני.
אדם ( ברקע ) : הכאב הזה חלחל בי, הכאב הזה עבר בגוף שלי כאילו
התחבר למחזור הדם והעביר לכל חלק בגופי את ההרגשה הנוראית
מכל.
ההרגשה של לאבד את מה שהכי אוהבים. את מי שהכי אוהבים.
את הדבר החשוב לי מכול, אני, או מי שהייתי. אבל זה לא כל מה
שאיבדתי.
( נכבה האור בכדור שנמצא בעין של אדם )

( האיש המוכה מת והתמונה חוזרת לאדם, אדם מתחיל לרעוד ומתיישב
במקום שעמד ודמעה אחת יורדת מעינו )

אדם: בדרך גם איבדתי אותך.
( אדם מתרומם מנגב את הדמעה ושוב מוציא את ידיו מהכיסים ומזיז
אותם באוויר כאילו נהנה מהתנגדות הרוח הקלה )

התמונה הופכת לזירה כאשר אדם במרכז ואלפי אנשים בקהל צועקים על
אדם וזורקים עליו ירקות וחפצים. אדם לא זז ורק שם ידיו על ראשו
והתמונה מסתובבת סביבו.

אדם: כאב. כאב עמוק יותר משהרגשתי או כל משהו בעל רגשות
הרגיש.
הגוף שלך לא קיים. אין לו מטרה. אתה כבר לא זקוק לו.
כל מחשבה כואבת לי, כל מחשבה נתקעת בכאב. נתקעת ברצף מכות,
סטירות על הלחי, יריקות בפנים, קריאות בוז ואלפי קוצים שדוקרים
אותי בכל מקום.
אני לא יכול להתרכז, אני לא יכול אפילו לנשום כרגיל, כל דבר
מזכיר לי את הכאב.
הוא גדול מנשוא, הוא כבד, הוא רועש.
אני לא יכול לעמוד, אני לא מאמין שהכאב יחלוף, אני לא מאמין
שאני אלך שוב.
אני מרגיש את הנפש שלי קורעת את עצמה מרוב ייאוש, אין לי
תקווה, אני לא יכול לזוז, אני לא יכול להאמין שוב, כל דבר
כואב, כל דבר מזכיר לי.

אדם: אני רוצה להילחם בכאב, אני רוצה להאמין שיש תקווה, שיהיה
יום שבו אני לא ארגיש איך הנפש שלי, איך מי שאני נקרעתי מתוך
הגוף, איך הגוף שלי קורס, ואיך כל נשמת החיים יוצאת ממני ללא
תקווה שתשוב.
אני מרגיש אשם, אני יעשה הכל לשנות, אני יעשה הכול כדי שיהיה
יותר טוב.
אני תקוע, אין לי לאן ללכת, אני כבר לא רואה את הדרך קדימה,
אני כבר לא רואה תקווה לעתיד, אין לי לאן לברוח, אפילו לא
לחלומות.

( אדם נופל חזרה לאדמה ועוצר את הנפילה עם הידיים שלו ונראה
מתוסכל, מנסה להכניס את הידיים לכיסים האחוריים אבל לא מצליח
להתרומם מהרצפה כדי לעשות זאת. )
אדם ( בוכה ) : איך אני יכול להאמין שמה שהיה קרה מסיבה, כי זה
היה צריך לקרות?
איך אני יכול להאמין שאני יתגבר על זה?
איפה אני יכול לחפש כוח להרים את עצמי מהמקום הזה שאני נמצא
בו? איך אני יכול להאמין שיום אחד, הרחק מהיום אני יסתכל אחורה
ויראה שזה היה הדבר הנכון?
זה לא.
זה לא צריך לקרות, זה לא היה צריך לקרות, אני לא מסוגל להאמין
שזה קרה, אני לא מסוגל לקבל את זה, להשלים עם זה, לחיות עם
זה.
אני לא רוצה לחיות.

התמונה מתחלפת למלאך שיושב על ענן גבוה מעל אדם ומסתכל עליו
בייאוש ומנענע את ראשו כאילו בשלילה.

אדם: חלק ממני עזב, עזב ולא ישוב.
החלק שנשאר פגוע, כואב וצועק.

( פתאום מרים את הראש ופונה מעלה לשמיים כאילו למלאך שראינו
קודם )

אדם ( צועק ): למה???

( אדם שוב מוריד את הראש לרצפה ולא זז, וכאשר הוא מרים את ראשו
הוא מוצא את עצמו באמצע יער כאשר צומת שבילים מולו.)

אדם: אני לא מכיר דרך אחרת, אני לא רוצה דרך אחרת! אני רוצה
לחזור לדרך שהייתי עליה!
אני אבוד, אני נמצא בקצה של יער ללא מפה ולא שביל לשום מקום.
אני צריך ללכת אבל הרגליים שלי לא מקשיבות, הלב שלי לא מוכן
לפעום, העיניים שלי רואות ולא מוכנות להאמין, אני חי אבל הנפש
שלי מתה.

כאן ועכשיו אפשר לכתוב את המצבה לנפש שלי:

( אדם דמיין בראשו מצבה בודדת באמצע בית קברות מלא דשא פראי,
אדם דמיין איך הוא מתקרב וניגש למצבה וקורא את מה שכתוב עליה
)

" פה הייתה ונקברה נפש אדם, מפה כבר אין חזרה.
היום נעלמה התקווה ומחר נמשיך בחיים,
הדרך כבר לא סלולה, כבר אין פרחים לצידה,
הפרחים נבלו וכל מה שנשאר זה גוף זר ללא רוח חיים. "

( אדם ניער את הראש כאילו התעורר מחלום בהקיץ והמשיך לדבר )

אדם: אין לי רצון להמשיך להתקיים, אין לי מטרה לקום בבוקר,
ללכת לישון בלילה או לאהוב שנית.
סוף הדרך.

הקול של דניאל יוצא מהעץ מאחורי אדם.

דניאל: כל כך דרמטי וכל כך קיצוני.
אני חייבת לציין שאתה נשמע שאתה ממש נהנה לרחם על עצמך.
אם לא הייתי מכירה אותך יותר טוב הייתי חושבת שאתה אדם מסכן
שצריך רחמים.

אדם מסתובב במהירות לכיוון העץ.

אדם: דניאל?
תהיתי מתי אני אשמע ממך שוב, יש לי הרבה שאלות אלייך.

דניאל: אני יודעת. אבל יש זמן לכל דבר וכרגע זה לא הזמן
לשאלות, רק לתשובות.

אדם ( עצבני ): נמאס לי מכל החידות שלך והמשפטים המעורפלים
שלך!
אולי לשם שינוי תדברי כמו בן אדם נורמאלי.

דניאל: הגיע הזמן שתגיע לעניין.

אדם ( מבולבל ): איזה עניין? אני לא מבין כלום.

דניאל: מה זה להיות בן אדם נורמאלי?
(מדברת בקול שואל כאילו התשובה ברורה מאליו )
האם אתה חושב שאני אישה נורמאלית?

אדם: לא יודע, לא ראיתי אותך עדיין, את כל הזמן מתחבאת מאחורי
דברים, קודם וילון עכשיו עץ לפי דעתי את קצת ילדותית אבל אולי
יש לך בעיות עם המראה שלך אז אני מקבל את זה.

דניאל: אין לי בעיה עם המראה שלי, לך יש.

אדם: מה זאת אומרת?

דניאל: אם לא הייתה לך בעיה עם המראה שלי היית רואה אותי כי
אני עומדת מולך ואני לא נמצאת מאחורי כלום.

אדם ( מעוצבן עוד יותר ) : תפסיקי עם משחקי המוח שלך! את לא
עומדת מולי אחרת הייתי רואה אותך!
תפסיקי לשקר כבר.

דניאל: יש דברים שגם אם אתה לא מאמין בהם, הם עדיין קיימים.

אדם ( מתייאש ) : טוב תגידי מה שאת רוצה, לי נמאס ממך.

אדם הסתובב והתחיל ללכת בכיוון ההפוך מכיוון הקול של דניאל.

אדם ( לעצמו בקול רם ) : אתה יודע שאתה צריך להקשיב לה למרות
שאתה לא מאמין.
תחזור בחזרה אדם, בבקשה.

אדם הסתובב חזרה לכיוון דניאל והתיישב במקום שבו עמד קודם.

אדם: אוקי אני מוכן להקשיב לך אבל אני לא מבטיח כלום.

דניאל: לפחות אתה מתחיל להקשיב לצד הטוב שלך.

אדם: למה את מתכוונת: הצד הטוב שלי?

דניאל: אולי אם נתחיל מהתחלה יהיה לך יותר קל להבין.
( פתאום משנה את טון הדיבור שלה לטון רך )
אדם אתה מלאך.
ולא סתם מלאך, אתה מלאך שומר.

אדם (מתפוצץ מצחוק ): מלאך? מלאך שומר? השתגעת?

( התמונה מתחלפת לפלשים של תמונות ילדות של אדם בתור תינוק
וילד כאשר הוא היה בגן ועף מהנדנדה וכו. )

אדם: אני אדם כהן, אני בן אדם רגיל, אם הייתי מלאך לא הייתי
שובר את היד שלי שהייתי קטן, לא הייתי נופל מהנדנדה ופותח את
הראש אלא הייתי פשוט עף, אם הייתי מלאך הייתי מאמין באלוהים (
עוצר )
מה אני אומר? למה אני מנסה לתת לך דוגמאות הגיוניות למה אני לא
מלאך? אני פשוט יודע שאני לא! חוץ מזה אני לא מאמין בכלל
במלאכים.

דניאל: אמרתי לך כבר קודם, יש דברים שגם אם אתה לא מאמין בהם,
לא אומר שהם לא קיימים.
אוקי אדם, אני מבינה ששכחת הרבה, אבל אני מבטיחה לך אתה מלאך,
או ליתר דיוק מלאך שנפל.

אדם ( עם חיוך על הפנים ) : אני לא מאמין בזה אבל בכל זאת, מה
זאת אומרת מלאך שנפל?

דניאל: יש כמה סוגים של מלאכים, אחד מהם הוא המלאך השומר, יש
הרבה מלאכים שומרים, בעצם לכל אדם חיי יש מלאך שומר אז אתה
יכול לעשות את המתמטיקה שלך לבד, המלאכים האלו נמצאים פה
ומהלכים פה אבל הם בלתי נראים, כמוני.
ואתה מב...

אדם ( קופץ ומפריע לדניאל באמצע משפט ): אז את מלאכית שומרת?

דניאל ( נשארת באותו טון רגוע ) : לא, אני לא מלאכית.
המלאכים השומרים נמצאים פה בכדור הארץ ועוזרים לאנשים כאשר הם
זקוקים להם.
המלאכים האלו הם נשמות טהורות ולא כולם היו בני אדם כמו שאנשים
נוטים לחשוב, חלקם היו חיות.

אדם ( בפליאה ): חיות??
את אומרת שמלאכים הם בעצם גלגול נשמות של חיות כמו חזירים
סוסים ופרות ?

התמונה מתחלפת לחיות שמטפלות בחיות וצמחים אחרים, בין השאר נמר
שמלקק שעוזר לדוב לצאת ממלכודת של בני אדם, וכלב שנותן מים
לחייה פצועה.

דניאל ( ברקע ) : בצורה מסוימת כן, אתה מבין כל חייה שחייה
בהרמוניה עם העולם בין אם זה בני אדם או כל חייה אחרת קיבלה
הזדמנות, החיות או בני אדם שמתו, במידה ורצו הפכו למלאכים.

אדם: אז איך חייה יכולה לשמור עלי?
היא אפילו לא מבינה אותי וגם אם כן היא לא יודעת לדבר!

דניאל: מלאכים יודעים את כל השפות ויכולים לדבר עם כל בעל חיים
באשר הוא.

אדם ( צוחק ) : אז את אומרת לי שיכול להיות שהמלאך השומר שלי
הוא חזיר שיודע עברית?

דניאל: כן. רק שלך אין מלאך שומר.
אתה מלאך שומר בעצמך.

אדם: אבל אמרת שאני מלאך שנפל?

התמונה מתחלפת לתקופה קדומה כאשר רואים בני אדם ( ואת אדם אבל
רק ממבט מאחור, הולכים ועוזרים לחיות וצמחים, ועוזרים לאנשים
אחרים.

דניאל ( ברקע ) : נכון, אתה מלאך שומר שנפל.
אתה מבין פעם היו בני האדם חיים בהרמוניה עם העולם בדיוק כמו
החיות ולכן בדיוק כמו החיות גם לבני האדם ניתנה האפשרות להפוך
למלאכים לאחר מותם.

אדם: אז איך זה קשור אלי?

דניאל: אתה אומנם לא זוכר את זה אבל פעם לפני הרבה שנים, למעשה
יותר שנים ממה שאתה יכול לדמיין, אתה היית פה, וחיית חיים
בהרמוניה עם הטבע ועם העולם.
ובחייך עשית בחירות מסוימות שגרמו לכך שניתנה לך האפשרות להיות
מלאך לאחר שמתת.

אדם ( במבט מזלזל ) : את לא חושבת שאת מגזימה קצת?

( תמונות קופצות של כל מה שאדם אומר )

מלאכים שומרים, מלאכים שנפלו, חיות מלאכים, חיות שמדברות
עברית, גלגול נשמות, אני הייתי פה לפני מיליוני שנים? ומתתי?
דניאל: אני יודעת שקשה לך לקבל את הכל, אבל תנסה להקשיב לצד
השני שלך, אולי שם תמצא קצת הגיון במה שאני אומרת.

התמונה מתחלפת חזרה לחדרו של אדם שבו הוא יושב מול המראה וידיו
מחוץ לכיסים, והתמונה מתמקדת בהשתקפות.

אדם: אני עדיין לא מבין בכלל מה זה הצד השני שלי, אבל כל מה
שאני יודע זה שיש בתוכי מישהו אחר, והוא תמיד היה איתי, חוץ
מהתקופה האחרונה בחיי אבל עכשיו הוא חזר.
אולי את יכולה להסביר לי עליו כי הוא לא יכול.
( אדם מגרד מאחורי ראשו כאילו מתבייש לספר לה )
אני מרגיש מוזר לדבר איתו אבל הוא עונה לי אז הפסקתי כבר לפחד
לדבר איתו.

דניאל: הצד השני שלך הוא כל מה שאיבדת לאורך הדרך.
הוא כל מה שהיית פעם, אבל הוא מבולבל.
אתה מבין פעם היית מלאך שומר, הייתי שלם עם עצמך והיית מאושר,
כמו כל מלאך, רצית לעזור, לא היה לך שום מחשבה אנוכית והיה לך
לב טהור.
דניאל: יום אחד קרה משהו, אני לא יודעת בדיוק מה אבל קרה משהו
שגרם לך למחשבה אנוכית אחת לפחות.
אתה רצית משהו לעצמך, מה רצית, רק אתה יכול לענות על זה, אבל
העובדה עדיין קיימת שרצית משהו, וכמו כל מלאך יש לך את הבחירה
לא להיות מלאך יותר.
רק שלא להיות מלאך יותר אומר לחזור לכדור הארץ בגוף חדש ולחיות
חיים רגילים מבלי לזכור דבר על חייך הקודמים.

אדם ( בסקרנות ): וזה מה שקרה לי?

דניאל ( משמיעה קול של חיוך ): לא בדיוק, אתה אכן חזרת לכדור
הארץ, אבל חזרת בתור אדם, אותו אדם שהיית קודם וחלק ממך עדיין
זכר את כל מה שהיה קודם.
חלק ממך נשאר מלאך.

אדם: אז את אומרת שהחלק הזה שבי שאני מדבר איתו הוא מלאך?

תמונה של שני אדם אחד לגב של השני ושניהם עצובים.

דניאל ( ברקע ) : בערך, אתה מבין בלעדייך הוא לא מלאך, רק
שניכם ביחד יכולים להיות מלאך.

אדם ( בציניות ): אז בעצם אני פאק של אלוהים?
הייתי אמור לחזור לפה בתור סתם איש רגיל ובמקום זה אלוהים עשה
טעות ולא מחק את הזיכרון שלי לגמרי והשאיר לי את הצד השני הזה
שלי.
אז מה את בעצם? מתקנת את הטעויות של אלוהים?

דניאל: קודם כל אתה צריך להבין שאתה לא טעות ואלוהים לא עושה
טעויות, מה שקרה איתך היה יוצא דופן, כי שהיית עוד מלאך היו בך
2 צדדים, צד אחד רצה להישאר מלאך, וצד שני רצה משהו לעצמו, כפי
שאמרתי קודם, מה רצית רק אתה יודע, ולכן הפכת למה שאתה היום,
חצי מלאך חצי אדם רגיל.
אדם: אז למה אני לא זוכר כלום? וגם הצד השני שלי, המלאך לפי מה
שאת אומרת, גם הוא לא זוכר כלום.

דניאל: ברגע שתאמין וברגע שתהיו אחד שוב, רק אז שניכם תזכרו
הכל.

התמונה מתחלפת לתמונות טבע וצמחים שצומחים במהירות

דניאל ( ברקע ): עוד משהו חשוב שאולי יעזור לך להיזכר או לפחות
להבין זה מה זה אומר להיות בהרמוניה עם העולם, אתה מבין פעם
בתחילת כל הזמנים הוחלט על 4 מעלות שבעצם מהוות את עשיית הטוב
וחייה הרמוניה.

דניאל ( ברקע ) : וכל ייצור חיי שבחר אחת או יותר מהדרכים האלו
כאשר מת חצי ממנו הפך למלאך במידה ורצה והחצי השני שבעצם היווה
את המהות הפיזית שלו מת, לעומת זאת בעל חיים אשר לא בחר אף אחת
מארבעת הדרכים לא זכה באפשרות להיות מלאך.

התמונה מתחלפת לאנשים פושעים: אדם גונב מאישה זקנה, אדם רוצח,
אונס, מרביץ, אוכל המון, זורק כסף באוויר, פוליטיקאים שמקבלים
שוחד.

דניאל ( ברקע ) :אך כמו כל דבר בעולם לכל צד חיובי ישנו גם צד
שלילי אחרת לא יהיה איזון בעולם ולא תהיה בחירה, לכן הוחלט גם
על 7 חטאים, וכל אחד מהחטאים האלו מייצג את הרוע ואת האנוכיות,
ולכן כל בעל חיים שבחר באחד או יותר משבעת החטאים לא יכל להיות
מלאך ואף לפעמים נענש על כך.

( אדם נראה מסוקרן רק מהזכרת המילה עונש )

אדם ( בסקרנות ) : איך היו מענישים אנשים כאלו?

דניאל: ישנם מספיק עונשים לאחר המוות אבל כל עוד אתה עדיין חיי
עדיף שלא תדע.
מכיוון שמלאכים הם כמו כל בעל חיים אחר, ( צוחקת ) ובכן חוץ
מהעובדה שהם לא חיים, אבל להם כמו כל אחד אחר ניתנת הבחירה בין
הטוב ולרע.

אדם ( מבולבל ) : איך מלאך יכול לבחור חטא? הוא מלאך, הוא בחר
כבר את הטוב, לא?

דניאל: הבחירה שלו לא נגמרת ברגע שהוא בוחר את הטוב, זוהי
בחירה שצריך לבחור כל יום מחדש, ולכן תמיד יש לו את הבחירה.

אדם: ומה אם הוא מבולבל? או סקרן?

דניאל: אז לפעמים בוחרים בשבילו.

אדם: מי? אלוהים?

דניאל: לפעמים, הוא היה אומר "כשהדבר ראוי".

אדם: מי? אלוהים? שמעת אותו פעם מדבר?

דניאל: כן. אבל עדיף שלא נרחיב בנושא הזה גם כן.

אדם: אני חושב שאני מכיר את שבעת החטאים, ראיתי פעם סרט על זה
אני חושב, אני חושב שאני זוכר את החטאים:

( כל חטא שאדם אומר מופיע בתור קעקוע על איש או אישה במקומות
שונים )

גאווה, קנאה, תאווה, חמדנות, גרגרנות, עצלנות וכעס.
( התמונה חוזרת לפניו של אדם )

נכון?
דניאל: כן, תמיד בני אדם זוכרים את החטאים ואף פעם הם לא שמעו
על ארבעת המעלות.
כנראה שטבע האדם בנוי מחטאים ומשיכה לרוע.

אדם ( בהתלהבות ) : אז מהם ארבעת המעלות?

דניאל: ובכן דבר אחד שכמעט תמיד נשאר קבוע אצל בני אדם הוא
שרוע הרבה יותר פשוט להבנתם מטוב, הרי הרבה יותר קל להרוס מאשר
לבנות, להרוג מאשר ליצור, ולכן גם ארבעת המעלות יותר מסובכים
לביצוע.

התמונה עוברת לתמונת נוף פסטורלית של יער גשם כאשר התמונה
עוברת בתוכו עד שמגיעה לאגם ובו נכנסת לתוכו ורואה דגים החל
מקטנים ועד ללויתן, והמצלמה מתמקדת בדולפין ששט וקופץ מהמים
וחוזר למים.

דניאל ( ברקע ): אתה מבין כל אחד מהארבעה לא תלוי רק במה שאתה
תעשה לגבי עצמך אלא תלוי לגבי מה שתעשה בשביל אחר, ארבעת
המעלות נוצרו ע"י תקווה שעדיין קיימת אצל אנשים מעטים, תקווה
שיש אנשים שעדיין מאמינים ורוצים לעזור לאנשים אחרים, ולכן
ארבעת המעלות הם הצלת חיים של אחר, או עזרה כלשהי לזולת ללא
רווח אישי והגנתו ושמירת זכויות בעלי החיים והטבע.

( רשת דייגים תופסת את הדולפין והתמונה חוזרת לדניאל )

דניאל ( בוכה ) : ולבסוף שמירת האיזון בין האדם לטבע.

סצנה 10, ספרייה, פנים, יום

התמונה מתחלפת לאדם יושב בספרייה באותו חדר פינתי עם מנורה אחת
כאשר הוא שוב פותח את הספר באותו מקום שסיים.

אדם ( קורא ): "ישנם שבעה חטאים שעליהם נגזר עונש לאחר המוות
והם:
( אדם מקריא אותם אחד אחד עם פנים רציניות ועצובות )
גאווה,
קנאה,
תאווה,
חמדנות,
גרגרנות,
עצלנות,
וכעס.
כל אחד משבעת החטאים מייצג חלק מרוע, כל אחד מהם מייצג חלק
משלם שהוא בעצם בחירת הרוע על הטוב, האנוכיות על ההרמוניה.
לכל אחד ניתנת הבחירה בין הטוב לרע וכל אדם באשר הוא יכול
לבחור במה שיחפוץ.
גם ליצורים שמימיים כגון מלאכים ניתנת הבחירה.
( אדם בפנים מופתעות ממשיך לקרוא בעיון רב )
כל יצור שנברא בעולם הזה או בעולם הבא ניתנת לו הבחירה לבחור
במה שיחפוץ בין אם זה אחד משבעת החטאים או בין אם זה לבחור
בטוב.
במידה ומלאך או כל יצור שמימי אחר יבחר באחד משבעת החטאים הוא
מיידית ייענש על ידי אחד מהמלאכים היותר גבוהים או ע"י אלוהים
עצמו.
אדם רגיל אשר יבחר באחד משבעת החטאים ייענש גם כן או בזמן
היותו חי או כשאר יעבור לעולם הבא.

אדם ( ממשיך לקרוא ) : היררכית המלאכים בנויה משלושה דרגות של
מלאכים, כאשר לכל דרגה יש 3 סוגי מלאכים שלכל סוג תפקיד מסוים
ולכל דרגה יש תפקיד כללי משלה, לדוגמא הדרגה הגבוהה ביותר של
מלאכים הם השרפים, תפקידם לשמור על אלוהים ולשבח אותו, ולדוגמא
לדרגה הנמוכה ביותר של מלאכים הם המלאכים כפי שאנחנו מכירים
בהם לפי הסיפורים ואגדות, מלאכים עם כנפיים והילה מעל ראשם
דמויי אדם שתפקידם להעביר את המשאלות של בני האדם לאלוהים
ולהחזיר את תשובת אלוהים לבני האדם.

( אדם מחייך כאילו מכיר את כל מה שקרה כבר ומעביר דף )

סצנה 11,חוף ים, חוץ, יום

אדם הולך יחף בים,  התקופה היא ימי הביניים, הוא נראה שונה,
יותר צעיר, שיער יותר קצר, בגדים מתקופה קדומה, ומהלך בים
ומחפש צדפות.
אדם מסתכל למטה כל הזמן וממשיך ללכת שמדי פעם מסתכל קדימה כדי
לראות לאן הוא הולך, פתאום אדם הולך ונתקל במישהי,
האישה גבוהה, בעלת שיער ארוך חלק וכהה עד הרגליים, היא רזה,
עם פנים קצת ילדותיות, אולי אף תמימות. לבושה בבגדים קרועים גם
כן מתקופה קדומה.
אדם לא מסוגל להוציא מילה אחת מרוב שהוא מתרגש מהמפגש איתה,
אומנם הוא לא ראה אותה מעולם הוא מרגיש קשר אליה ומשיכה עזה.

אדם ( מגמגם ) : אני אדם. אז. שלום.

דניאל ( מחייכת ): אני דניאל, שלום אדם, לא ראיתי אותך, אני
מצטער אם הבהלתי אותך.

אדם ( עדיין מגמגם ): אני מצטער שנתקעתי בך, גם אני לא הסתכלתי
לאן אני הולך.

דניאל: זה בסדר, גם לא כל כך הסתכלתי.

אדם מביט אל דניאל עם חיוך ולא זז, הוא לא יכול לדבר מרוב
התרגשות.

דניאל: אתה בסדר?

אדם: מזיז את הראש והשפתיים בצורה של כן אבל לא מוציא הגה
מפיו.

דניאל ( צוחקת ): אני מרגישה שאני מכירה אותך כבר, כאילו
נפגשנו בעבר.
זה נשמע לך הגיוני?

אדם מהנהן בראש ומדבר בלי להוציא קול תנועות של "כן גם אני
מרגיש ככה".

דניאל ( צוחקת ): אתה מצחיק, אני צריכה ללכת אולי ניתקל אחד
בשני שוב.

אדם ( צוחק ממבוכה ) : אני מקווה ( בקול חלש )

דניאל צוחקת וממשיכה ללכת, מסתכלת אחורה ורואה את אדם שעדיין
לא זז ורק עומד שם ומסתכל עליה מבלי להגיב.

אדם ( המחשבות שלו נשמעות ברגע ):
אני לא מבין למה לא יכולתי לזוז, בטח היא חשבה שאני מוזר, אני
לא מבין את זה אבל אני חושב... ( הפסקה לשנייה, אדם משנה את
מבטו והעיניים שלו דולקות ) שאני אוהב אותה.
זה הדבר הכי מוזר שיכולתי לדמיין, אני לא מאמין באהבה ממבט
ראשון אז איך זה קרה?
כנראה שיש דברים שגם אם אני לא מאמין בהם עדיין קיימים.

אדם ממשיך ללכת ולחפש צדפים ואחרי כל צעד עוצר מתמהמה כאילו
חושב האם להסתכל אחורה או לא ולבסוף מסתכל אחורה על  דניאל
שהולכת לאט אך לא מסתכלת אחורה כלל.

סצנה 12, רחוב, חוץ, יום

אדם: ארבעתם נראים לי מאד פשוטים, לפי מה שאת אומרת אני עשיתי
אחד מהם אחרת לא הייתי נהפך למלאך. נכון?

דניאל: כן.

אדם: איזה מהם אני עשיתי?

דניאל: תענה לי אתה.

אדם: אני לא זוכר.

דניאל: שתהיה מוכן אז תיזכר.

אדם ( מתעצבן ) : עוד חידות?

פתאום משב רוח עובר ליד אדם וגורם לו להסתובב אחורנית עם
הפנים, אדם חוזר בחזרה במהירות ופותח את פיו לדבר

אדם ( מגמגם ) : את, את, את אמיתית, אני, אני רואה אותך.

דניאל עומדת עם רגליה משולבות אחת על השנייה ונשענת על העץ
שאליו דיבר אדם עד כה, דניאל מסתכלת על אדם עם עיניים גדולות
ובהירות שלעיתים נראות כאילו מנצנצות.

דניאל ( מחייכת ) : זה אומר שאתה מתחיל להאמין.

אדם לא מסוגל לדבר ועיניו בוהות בדניאל והוא לא זז אפילו לא
למצמץ בעיניו.

דניאל: אתה בסדר? אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים? ( צוחקת )

אדם מחייך במבוכה ומהנהן בראשו.

דניאל: אוקי אז תקשיב אדם, אני צריכה ללכת עכשיו, יש לי עוד
כמה דברים לעשות פה אז בינתיים תנסה לחשוב על כל מה שדיברנו עד
עכשיו ואני מקווה שתיזכר לאט לאט או מהר ( צוחקת ) וניפגש שנית
יותר מאוחר.

אדם ( כמעט ולוחש עם כל קטוע ) : לא, אל תלכי.

דניאל: אדם אתה יודע איפה למצוא אותי, איפה שהכל התחיל.

אדם מהנהן בראשו ולא מוציא מילה.
פתאום עוד רוח מגיעה, עכשיו מהכיוון השני ואדם מסתובב בעל
כורחו וכשמחזיר את ראשו חזרה דניאל כבר איננה יותר.

סצנה 13, ספרייה, פנים, יום

אדם יושב בספריה וקורא בריכוז רב, פתאום פניו נעצרות והוא סוגר
את הספר מהר, אך שם אצבע כדי לא לאבד את העמוד, וחוזר חזרה
לאותו עמוד וקורא את אותו הדבר שוב.

אדם ( מחשבות של אדם ברגע ): אני מכיר את זה, קראתי את זה
מתישהו בחיי, אני בטוח בזה, איך זה יכול להיות? לפי מה שכתוב
פה, זה נכתב לפני לפחות 400 שנה!
זה בטח הדמיון שלי רק, אין שום הסבר אחר.

אדם נראה כאילו הוא נרגע והוא ממשיך לקרוא.

סצנה 14, חוף ים, חוץ, יום

אדם יושב לבדו בחוף ים בימי הביניים, בידו דף לבן ועט נוצה,
כאשר מיכל דיו קטן מונח לידו.
אדם כותב על הדף ומקריא בקול רם את מה שכותב.

התמונה עוברת לדף, כאשר רואים את מה שאדם כתב.
אדם ( מקריא ):
ראיתי ייצור קסום
מין פייה או מלאכית
רציתי להגיד לה תודה,
תודה שהייתה פה איתי
תודה שחלקה איתי מזמנה
ורציתי לספר לה בכמה מילים
איך התאהבתי בה בכמה רגעים.

התמונה מתחלפת למבוך, המבוך עשוי מדשא כאשר כל קיר גבוה יותר
מאדם, אדם נמצא בתוך המבוך ורץ בתוכו ומחפש את דניאל,
כאשר הוא מגיע אליה הוא מנסה לחבק אותה רק לגלות שהיא לא
מוחשית ואז הוא ממשיך לחפש.

אדם ( ממשיך לכתוב ולהקריא ברקע ):
איך שערה עף ברוח
הדהים אותי ונתן לי כוח
איך שהלכה ממש לידי
והרגשתי קרוב ושהיא איתי
ואיך הסתכלה עלי בהתחלה
והרגשתי על ענן שעף ללא הבחנה
ואולי אפילו יותר כמו שיכור
שלא להפסיק להרגיש גיבור
אבל איתה זו הייתה התרגשות
של לב שדופק בקצב ונחישות.

אדם ( ממשיך ):
ואיך אדם קצת משונה
יכול להיות עם בחורה שלא מהעולם הזה
ואני רק שתבוא לעוד ביקור
או שתיקח אותי איתה לשיעור
אחד קצר על אהבה אסורה
בין ייצור שמימי ובן תמותה
ומה אני יכול בינתיים לעשות?
כי רק איתה אני רוצה להיות!

אדם נופל על ברכיו במבוך, מסתכל למעלה לשמיים ורואה את דניאל
שיושבת על ענן ומסתכלת עליו חזרה.
אדם מתחיל לבכות.

התמונה חוזרת לאדם כאשר הוא כבר אסף את דבריו והחל לרוץ על
הים, התמונה מתמקדת על אדם ואז מתרחקת ורואים שאדם רץ לכיוון
צוק שנמצא רחוק ממנו אך אפשר לראות אותו ואת גובהו המרשים.

סצנה 15, ספרייה  צוק  ים, פנים  חוץ, יום

אדם והכלב הולכים בדרכם לים, אדם לא יודע איך הוא יודע לאן
ללכת אבל הקול הזה בתוכו נתן לו את התשובה הזו, ואדם בלי יותר
מדי היסוסים החל ללכת לים.
אדם מגיע לים ורואה את דניאל מחכה לו שם, אדם מצטרף אליה ואדם
ודניאל מסתכלים אל הים ואל השקיעה, כאשר הכלב מסתכל על שניהם
ונראה שמח ומקשקש בזנבו.

קריין: 3 דמויות, 3 תקופות והכל מתחיל בזריחה.

אדם: כואב לי הגב.

דניאל: אני יודעת. עכשיו אני זוכר.

קריין: משהו מגיע מרחוק. ביחד עם הזיכרון כאב זורם לתוך הגב,
משהו נוצר ומשהו נחרב.

התמונה מתחלפת לאדם שיושב בספרייה וקורא מהספר בעיון.

קריין: החיים הם אגדה שמקריאים בקול רם בספרייה.

התמונה עוברת לדלת של החדר שאדם נמצא בו בספרייה, ורואים מישהו
מאחורי הדלת מסתכל על אדם במבט כועס ומתנשא.

קריין: האגדה שלך היא לא בהכרח הפנטזיה של אחר.

התמונה מתחלפת לצוק שאדם נמצא עליו, לרגליו יש דשא ורוח חזקה
נושבת.

קריין: מגבוה פתאום הכל נראה ברור, עכשיו רק עוד צעד בכיוון
הנכון.

אדם עושה צעד אחד כאשר הוא כמעט מתחיל ליפול ורגל אחת שלו כבר
באוויר.

קריין: יש ספקות ויש חששות לגבי הכיוון, אבל ההחלטה נעשתה
ועכשיו זה כבר לא בידיך.

התמונה חוזרת לספרייה ואדם קורא עוד מהספר

אדם ( מקריא בקול רם עם פנים עצובות ):
" שיעור אחד קצר על אהבה אסורה
בין ייצור שמימי ובן תמותה
ומה אני יכול בינתיים לעשות?
כי רק איתה אני רוצה להיות! "

אדם בוכה.

התמונה עוברת אל אדם שנופל מהצוק.

קריין: כוח המשיכה עשה את שלו, ועכשיו רק תורך לבחור.

התמונה מתמקדת בפניו של אדם כאשר הוא מסתכל למעלה למקום שקפץ
ממנו.

קריין: מבט אחד אחורה, מאיפה באת ולאן אתה הולך.

התמונה עוברת לראש הצוק שממנו קפץ ושם נמצאים 4 מלאכים
שמסתכלים על אדם בסקרנות ומדברים ביניהם אך לא שומעים מה הם
אומרים.

קריין: בין החיים למוות נותר רק לבחור, נשימה אחרונה לקחת ואל
תסתכל לאחור.

התמונה מתחלפת לאדם בים כאשר הוא מתיישב לאט לאט ונראה שכואב
לו.

קריין: הזיכרון כבד מנשוא ולמי יש כוח לעמוד?

התמונה חוזרת לאדם ומתמקדת בפניו. אדם נראה בטוח בעצמו.

קריין: הכל נראה ברור והפחד נעלם, הרגש האמיתי הראשון בחייך
הוא רגע לפני מותך.

התמונה עוברת לספרייה שם אדם סוגר את הספר ופניו עצובות.

קריין: אולי האגדה נגמרה, ואולי גם התקופה אבל לאן עכשיו מי
יגיד לך ומי ידע?

התמונה עוברת לאדם בים, כאשר הוא כבר שוכב על החול.

קריין: התנוחה הסופית שמוכיחה שנזכרת, ואולי עכשיו תבין ואולי
עכשיו הפנמת.

התמונה עוברת לספרייה ושם אדם עומד על השולחן ומנסה לעצור את
המנורה מלהתנדנד.

קריין: שמישהו יכבה לו את האור, האגדה נגמרה ובכל זאת הוא נשאר
מאחור.

פתאום אדם מחזיק את הגב שלו.

אדם: אוו הגב!

קריין: אי אפשר לברוח, בסוף הכל משיג וכמו השמש שעולה מחדש כך
גם הבחירות שעשית בעבר.

התמונה מתמקדת בפניו של אדם כאשר הוא מנסה לכבות את הנר של
המנורה.

קריין: הבנת שאין מסתור מהגורל, ובסוף גם אם לא אתה תכבה אז
מישהו אחר יכבה את האור.

התמונה עוברת לאדם שנפל מהצוק והוא שוכב ללא רוח חיים על הים
כאשר השמש שוקעת ולאדם יש כנפיים של מלאך.

קריין: עכשיו הכל ברור, לך ולכולם, שאת גורלך קיבלת ואפילו
השמש שקעה, אבל בכל זאת נשארת שאלה אחת קטנה...

התמונה מתחלפת לפרצוף של איש זר וכועס מאחורי חלון עם סורגים
ומביט לתוך החדר.

קריין: מחוץ לדלת עומד הפסיכולוג, השפיות שלך בידיו, וכך גם
חייך, אז מה תהיה בלעדיו? ומה הוא בלעדיך?

התמונה עוברת לתוך החדר שמלא ספוגים ובלי קירות, אדם בחולצת
משוגעים לבנה ונראה עצוב.

קריין: בכותונת לבנה אתה הולך לישון, לחלום על מלאכים אהבה
ושלום, בכל זאת תתעורר באותו החדרון, ביתך החדש, אחלה מקום!