תמיד כולם תהו האם הזקן היושב בפינת הרחוב שאומר כל רגע
"החיים" באמת משוגע האם השוטר המפקח יותר מידיי רציני האם האיש
שיושב בחוף הים וצורח בלי סוף: "נעומי נעומי" באמת לא צלול.
הדבר תמיד עניין את כל תושבי העיר אבל הכי את גון פלווד. הוא
היה נווד העובר ממקום למקום בלי שום מטרה מיוחדת, רק נודד,
נשאר במקום יום או יומיים ומייד עוז,ב אך בעיר זאת נשאר יותר
מן הרגיל.
הוא ישן בעיר רק יום אחד בעיר וכבר הספיק לשמוע את כולם מדברים
בלי סוף על הזקן השוטר והאיש היושב בחוף הים. הוא החליט פעם
אחת ולתמיד לברר מה פשר התנהגותם המוזרה של כל השלושה. הוא קם
ביום רביעי יום זורח ויפה ומייד שמע את השוטר הצורח על איש
מסוים: היי אתה שם, אתה לא מתבייש? לא משחקים עם חפצים כאלה
מסוכנים" ומייד לאחר מכן "אתה אל תרים את הזכוכית הזאת, היא
מאוד מסוכנת" ולמשמע מילים אלה קם גון מייד בלי שום היסוסים
ורץ אל הפינה אשר שם התהלך השוטר באותה השעה, "בוקר, אדוני".
"הלוואי ויכולתי להרגיש שהבוקר טוב, אך עם כל הילדים הטיפשים
האלה איני יכול ליהנות משום בוקר כראוי". למראה פניו הכל-כך
רציניים של השוטר על כאלה דברים, גון מאוד התאפק לא לצחוק
בקולי קולות אלה שמר זאת מתחת לשפם רחוק מראייתו של השוטר.
"אדוני , עם כל הכבוד אליך אלה רק ילדים רגילים והלא טבע
הילדים להשתעשע בדברים שטותיים". השוטר לא ענה.
"למה לא תהייה כזה דאגן ותתחיל ליהנות מהחיים כי לא חיים
לעולם".
"לא! בשום אופן. הבטחתי".
"למי?" שאל גון מחכה לתשובה והשוטר נאנח אנחה כאילו הוא לא היה
צריך לפלוט מפיו את המילה "הבטחתי".
"לפני שנים רבות חברי הכי טוב מת בתאונה שטותית".
"המשך בבקשה"
"שיחקנו את משחקינו הרגילים ובמשחק התפיסות, אנו שיחקנו עם
זכוכיות כשפתאום חברי לא תפס את הזכוכית אלא היא ננעצה בו".
גון הסתכל בתדהמה עליו מצפה בקוצר רוח להמשך.
"ודקות מספר לפני שמת הוא השביע אותי לשמור שלא ישחקו ילדים
במשחקים היכולים להביא לסוף מר"
דמעה ירדה מעינו של השוטר וגון נתן לו מטפחת. הוא הלך לכתוב
סיפור זה לעיתון. על שפת חוף הים הוא פרס מפה רחבה על החול
הזהוב, הוציא קולמוס ופיסת נייר קטנה והחל לכתוב כשפתאום שמע
קול רך ומתוק צועק: "נעומי, נעומי".
הוא שם את הקולמוס והדף על המפה עליו ישב ושם אבן עליהם כדי
שהרוח לא תעיף אותם. הוא ניגש אל האיש הצעיר בצעדים איטיים
ושאלו: "האם אפשר לשבת "
הוא רק הניד בראשו אז גון ישב לידו "איזה מראה יפיפה נכון השמש
המנצנצת על הים בצורה יפיפייה כזאת, נכון?"  
"בהחלט"
אך גון היה קצר סבלנות ושאל בפתאומיות מוגזמת  "מי זאת נעומי"
והנער הצביע על  אחד הסלעים הגדולים אשר שם ישבה נערה נאה שיער
חום זהוב עיניים כחלחלות ושפתיים אדמדמות.
"מה איתה?"
"מרגע שראיתי אותה נקסמתי ורציתי להכירה וזאת שנה מאז שאני
זועק אל שמה והיא איננה רוצה אותי"
"איך אתה יודע?"
"הראית אותה משיבה או אפילו מסתכלת אחורה?"
גון החליט ללכת אליה. הוא ניגש אליה והיא הסתכלה עליו בחיוך
רחב.
"למה אינך עונה לצעיר מסכן זה אשר את שמך קורא?"
"הלוואי וקרא את שמי בחור חלומותיי הוא אך הוא כנראה לא רוצה
אותי"
"פירושו?" שאל גון
"הרי הוא קורא נעומי ויעל היא שמי".
גון הפעם לא החזיק מעמד והתפקע מצחוק ולאחר דקות מספר, כשנרגע,
סידר את הבעיה. הוא כתב את שני הסיפורים לעיתון המקומי וכתב רק
משפט אחד על  הצעיר והשוטר: "תמיד יש לברר מה פשר העניין הקיים
לפני שמגיעים למסקנה".
אתם בטח שואלים מה עם הזקן, אז גון אכן שאל אותו למה הינו אומר
כל שנייה העוברת "חיים חיים", אך הוא הגיע לאותה מסקנה מקודם
מפני שנחשו מה אמר, "החיים איך הם במהירות עוברים!".

זהו סיפור שבדיתי בכיתה ד'... לא רציתי לגעת בו מפני שהוא
נכתב בשפה המיוחדת שלי כשהייתי בכיתה ד' ואני לא אתרגם אותה -
היא מיוחדת והיא שפה שלי...