זה כבר כמה ימים שאתה לא בחיים שלי
הדמות שלך מיטשטשת לי בראש, המגע שלך על העור שלי כבר לא צורב,
הריח שלך נמוג והזיכרונות מתחילים להימחק אחד אחרי השני...
אני קוראת את כל מה שנשאר לי ממך,
קוראת ומוחקת.
לא להתפתות לקרוא שוב ושוב.
אני לא יודעת מה אתה מרגיש, אני רק מניחה שאתה נמצא במקום בו
אני נמצאת.
הרי מה שאני מרגישה גם אתה מרגיש, או שאולי כבר לא ?
כן, זה כואב. כן, אני מתגעגעת. כן, זה שורף לי עכשיו בחזה,
בבטן.
כן, הייתי רוצה לחבק אותך חזק ולגרום לזה להצליח... כן ולא.
אני עצובה.
חושבת שזה היה מוכרח לקרות. לא היתה לנו דרך אחרת, אתה מבין.
בשבילנו דברים כבר לא עבדו, למרות העובדה שהיה לנו טוב ביחד
וזה די נדיר
ולמרות הקרעים שיש לי בלב מהמחסור בך.
למרות כל זאת... אנחנו צריכים להמשיך ללכת...
נכון זה כואב ואפשר לשים פלסטר, או לקחת כדור שירגיע, אבל
ה"אישו" הוא הבעיה ולא הסימפטומים.
ובאופן פרדוקסלי אני מרגישה כל כך קרובה אליך עכשיו דווקא שאני
כל כך רחוקה ממך.
אני רוצה לדעת הכל. מה אתה עושה, עם מי אתה נפגש, הלימודים
וכמה פעמים חייכת היום?
אני רוצה להרגיש אותך שוב וזה הורג אותי.
הכל נראה כל כך עקר בלעדיך...
אני רוצה שתדע שאלו ימים קשים לי... למרות שאף אחד לא מצליח
לראות.
לבשתי את המסכה היומיומית. בפנים הכל סוער וכלפי חוץ אני כהה.
מזויף. אני מזייפת את היומיום שלי.
מזייפת תחושות, אולי בשביל שגם אני אאמין שהכל טוב.
ולא.
אני לא רוצה שתתקשר.
אני לא רוצה שתפתה אותי אל הקשר הזה שוב. מגיע לי משהו טוב.
מגיע לי להרגיש מלכה.
מגיע לי שתתעלף ממני. מגיע לי עומק וקצב נורמלי. ואני לא רוצה
ללמד אותך איך עושים את זה. אני לא יודעת ללמד.
מה עושים הלאה... כנראה שממשיכים ללכת. לצלוע ואז ללכת. יהיה
קצת קשה. יכאב, הגעגוע יציק.
אולי עשינו טעות? זה כבר לא משנה וגם אם אני מצטערת אין לי מה
לעשות עם זה. יש מה לעשות עם זה אבל לא לי, אני לא יודעת. אני
מפחדת שאולי אני מצטערת רק בגלל הקושי, הלבד, הריטואל...
אין לי תשובות איש.
יש לי רק ריק.