מה יש בה, בשקיעה הזו מול הים, שאנשים מוקסמים ממנה כל-כך? הים
איננו נח לרגע, והשמש נעה עד להעלמותה המוחלטת, ובכל זאת יש
כאן משהו שליו, שקט מאוד, מרגיע...
אולי זה מפני שאנו יודעים שהשמש לא נעלמת לנו לעד - היא תשוב
ותופיע מחר בדיוק כפי שהופיעה היום ולפני שנה.
אולי זה מפני שאנו יודעים שעכשיו היא תזרח ותאיר יום חדש במקום
אחר ולאנשים אחרים ותיתן להם הזדמנות לפתוח דף חדש בחייהם -
שהרי כל יום הוא דף חדש.
אולי זה מפני שהשקיעה מבשרת עבורנו את העבר על כל הטעויות,
הכשלונות, המבוכות, ורגעי היאוש והבכי שאנו רוצים לשכוח ולמחוק
ביחד עם היום שהולך ונעלם והציפיה לבוקר, לזריחה שתסמל את
התקוה לעתיד שאולי ממחר יהיה טוב יותר...
אולי מפני שבסוף היום אנחנו כבר עייפים ומחכים בכליון עיניים
ללילה שיעצור את הכל, שיתן מנוחה לכמה שעות ולחושך שיסתיר
אותנו מעט...
אולי זה בגלל השמש הזו, שנדמה לנו שהיא שולטת בשמים מעלינו -
והנה היא מולנו "בגובה העיניים" ואח"כ מתחתינו ואז נעלמת
לחלוטין. ואנו נזכרים שהשמש איננה מעלינו ואיננה מתחתנו - היא
שווה לנו! "חייה" הם בדיוק כמו חיי האדם: פעם למעלה ופעם למטה
וחוזר חלילה...
ואולי סוד הקסם הוא בשילוב בין הניגודים:
השמש נראת עצומה מרחוק וקטנה כשהיא מתקרבת אלינו בזמן השקיעה,
היא זוהרת, מסנוורת, מבריקה, אי אפשר להסתכל עליה זמן מממושך
מבלי להנזק וצבעה צהוב עז.
והים - צבעו כחול, אפשר להסתכל עליו שעות כשהנזק היחיד הוא
הזמן שהולך לאיבוד והוא נראה קטן מרחוק ואינסופי מקרוב.
ולמרות כל זאת - השמש משתקפת בים.
זאת אולי הסיבה לכך שזוגות רבים אוהבים לצפות בשקיעה: משום שזו
התזכורת וההוכחה היומיומית לכך שגם הפכים גמורים כמו האש והמים
יכולים להשלים ולהתאחד.
ואם הם יכולים, למה לא בני האדם?