את רוקדת מולי בטרנס. אני שואל אותך למה. למה אני בונה מגדלים
עד לשמיים? תגידי לי, למה? ואת רוקדת מולי, לא מסתכלת סביב, רק
רוקדת באקסטזה. בגופייה לבנה ספוגת זיעה. רואים אותך, בגד עור
שחוק. הראש שלך מסתובב בפרעות. מולי את רוקדת, מוציאה את הכל,
את כל העבר שלך ושלי. פותחת פה ולוקחת כדור. ואת מתחילה לראות
צבעים וממשיכה לרקוד. העיניים שלך עצומות, נעה בלי לחשוב,
שולחת את עצמך לתת מודע, אומרת "דולפין, דולפין". והכל חוזר על
עצמו. את לא מפסיקה. שוברת אותי, יודעת שאני רוצה אותך איך
שאת, מתי שאת ואיפה שאת. מנסה לשבור אותי, לגרום לי לשנוא
אותך. את מחפשת שירותים להוציא שם את נשמתך, ומוצאת אותו, את
החבר הכי טוב שלי. מסתכלת עליו, מסטולית לגמרי, את רוצה אותו
כמו שבנות בנות בגיל ארבע-עשרה מתנשקות. את רוצה לראות מה
יקרה. יודעת שאני מסתכל.
"עופר... עופר מה קורה? עופר, דיי אתה מדאיג אותי, תפסיק".
"דיי, תעזבי אותי בשקט, תעזבי, זה לא את."
"אז מה אתה כועס עלי אם זה לא אני?"
"זאת הבעיה, זאת לא את"