מביט בה כשהיא נעה. פסים פסים של נשיות מתבגרת מאוירים כמו ביד
אמן. כל כך קוסם לי להביט בה היא מזכירה לי אותך כשהיית בגילה.

ידי כמעט ללא שליטה כמהות לגעת בה, לחוש את הבשר החם והעדין.
האם זה חטא לחוש כך כשעיזבונך עדיין כל כך טרי?
אני מתמוגג ממחשבות, מה שהייתי יכול לעשות לה, או אולי לעולל
לה. היא כל כך תמימה, ואני- יש לי את כל הניסיון שבעולם, אני
יכול להפוך אותה שלי אם רק ארצה.
אוי לי, כמה שאני רוצה.
היא כל כך יפה וטהורה, והיא בת חצי מגילי בוודאי. מדהים שנסעתי
חצי עולם בשביל למצוא אותה. ואולי בעצם כל הנסיעה הזאת לא
הייתה בכדי למצוא אותה, אולי הגורל יעד לי למצוא אותך שוב.
איך המזג אוויר שם, איפה שאת נמצאת? בטח בדיוק כמו שאת אוהבת,
חמים ונעים, אווירה של אביב. עונת ההתחדשות. אני מקווה שלפעמים
גם יורד קצת גשם שם, לשבור את השגרה, שלא ימאס לך ממזג אויר
נעים.
אולי דווקא עדיף לי שימאס לך משם, אולי אם ימאס לך תחזרי אליי?
אשליות. אני חי באשליות.
בשביל זה ברחתי חצי עולם לכאן.
הנה היא, השפחה הקטנה שלי מביאה לי מנחה. מתנה מאביה על היותי
כל כך נדיב. צלחת סדוקה בוודאי עתיקת ימים, עם כמה בננות, אננס
פרוס לפרוסות גסות, מנגו קלוף ועוד פרי אחד שבמשך כל שהותי
כאן, עוד לא הצלחתי לקלוט את שמו.
לא שזה משנה לי כל כך, אני ממילא מעדיף לא לאכול ממנו, הוא לא
מיטיב לי עם הקיבה.
אני מתחיל לחשוב שהיא מחבבת אותי באותה המידה שאני מחבב אותה.
שוב אני משלה את עצמי? היא קורצת לי ומציעה לי מסאג' פרי
אצבעותיה. אני חייב לסרב אחרת אני עלול להתנפל עליה ברגע שקצה
אצבעה האחת תיגע בגופי. השילוב של היופי שלה והעירום שלי עלול
להיות קטלני.
מה את אומרת? אני אעמוד במבחן או שאשבר כבר בנקודת המגע
הראשונית? חלק ממני בוודאי יעמוד...
כבר מזמן לא טעמתי אישה. והחיך שלי מתגעגע לטעם שפתיים נשיות
מתקתקות מלהט ומבוכה. הגוף שלי כמה לחום ולמגע המלטף.
אוי אלוהי! הגוף שלי מתגעגע אלייך! את ידעת בדיוק איך לטפל בי,
איך לגעת בי, איך לענג את כל כולי. מה את אומרת, גם הילדה
הקטנה והמפוחדת הזאת תדע לגעת בי כמו שאת ידעת?
אני מפחד לגלות. מפחד שכל הניסיון וכל השנים שמאחורי יאכזבו
אותי ברגע האמת. אני מפחד שלא אדע איך להתנהג איתה.
היא מתחילה לזמזם לי עכשיו איזה שיר בשפתה. מה את אומרת? זה
יכול להיות שיר אהבה? בשבילי? מאז שהגעתי הנה, לקצה העולם, היא
מסתובבת סביבי בלי הפסקה. תמיד במבטי. ואני תוהה אם זה בגלל
שמצאתי חן בעיניה או שזה בגלל שאבא שלה רוצה עוד כסף תמורת
השהות שלי פה.
איך הוא מצליח לחיות עם עצמו בידיעה שהבת שלו מתדרדרת לזנות
בשבילו, תמורת דולר אחד או אולי שניים. כנראה שכך הם רגילים
לחיות פה.
אני שואל אותה עכשיו ברצינות המפחידה שלי אם היא רוצה לברוח
איתי מפה, להתחתן איתי ולעשת לי ילדים נהדרים כמוה. היא צוחקת,
מסמיקה, ושואלת אם אני רוצה שהיא תכבס לי את הבגדים. היא לא
לוקחת אותי ברצינות, בדיוק כמוך.
האם זה כל כך בלתי הגיוני שבחורה בת שש עשרה-שבע עשרה, מעולם
השלישי תרצה אותי, מר יהודי ממדינת ישראל מרובת הצרות???

אולי זה הזמן לשאול אותך, מה היה זה שמשך אותך אליי מההתחלה?
המראה החיצוני? אני לא חושב שאת היית מספיק חומרנית בשביל
לרצות אותי בגלל איך שנראיתי. אני משתעשע מהמחשבה שפעם הייתי
בחור מבוקש, קיבלתי את התואר "דון ז'ואן" בצבא, ואני עדיין
אותו הגבר, אומרים לי שאני נראה עכשיו בדיוק כמו לפני עשרים
שנה, רק שהשיער קצת מאפיר והפנים קצת מתקמטות. אז למה עכשיו
נשים לא זורקות את עצמן לרגליי?
אי אז בימי הזנות שלי המיטה שלי שרצה נשים שחיפשו אצלי אהבה
ומצאו רק זיון חד פעמי. כולם ידעו מי אני, כולם ידעו שאין לי
מטרות בחיים, רק לדפוק לחיילים שעות ביציאה, מ"פ נרשע שכמוני.
מה משך אותך אליי אם ידעת שאני כזה? מה גרם לך לרצות אותי? גם
את חיפשת אהבה, אמרת לי פעם. מה גרם לך לחשוב שדווקא את תמסדי
אותי?
עוד יותר מסקרנת אותי השאלה, למה דווקא אני רציתי אותך? למה
דווקא איתך החלטתי להתחתן ולהקים משפחה? אולי זה היה הגיל שכפה
אותך עליי? יכולתי להישאר רווק נצחי ואותך להשאיר רק כיבוש
שנשכח בעבר.
אבל משהו בך קסם לי, בדיוק כמו הילדה הזאת שעכשיו מעסה את כפות
רגלי היבשות, מחוספסות כבר משנים של שחיקה. אולי היו אלה
העיניים הירוקות התמימות ששוו אותי, היא מביטה בי באותן
העיניים עכשיו. נראה שהיא נהנית לגעת בי, תגידי, זאת את שם
בתוכה?
אולי זהו גוף החתלתולה השמנמנה שלך שפיתה אותי אליך, לא היית
סתם אחת, היה לך מה להציע לידיים שלי והידיים שלי לקחו בחפץ
לב.
היא כל כך דומה לך, אילו רק הייתה חיוורת עור הייתי חושב שזאת
את, ששבת אליי לבושה בשמלה עתיקת ימים, נעליים מרופטות ופנים
מרוחות  במעט עפר מן החוץ, אך למרות התפאורה המרופטת, היא
עדיין נראית לי כנסיכה מן האגדות. הייתי רוצה להפוך אותה
למלכתי.
היא מזכירה לי אותך כמעט בדיוק בקיץ האחרון שלנו יחד, כשבילינו
אצל ההורים שלך במושב, כשעזרת לאימא שלך בגינה ונראית מאושרת
יותר מתמיד. היית כל כך נהדרת, ניגנת לי על כל מיתרי התשוקה
האפשריים ואני התנפלתי עלייך כמו חיה מיוחמת.
לא השתנתי בכלל. אני מסוגל לעולל לילדה הזאת שמגעה מחולל בי
פלאים, טראומה לכל החיים אם ארצה. אני יכול לעשות בה את זממי
ואיש לא יאמר לי דבר. אביה ייקח ממני חמישה דולרים שוחד וישתוק
לי. רק אני אשאר לחיות עם המצפון שלי, והיא תישאר בלי בתוליה.
אני מחליט להסכים למסאג' שהיא הציעה. המגע שלה בכפות רגליי
גורם לגופי לרצות אותה יותר. עיניה נאורות משמחה. מי יודע,
אולי היא מתכננת לפתות אותי באותה המידה שאני מתכנן לפתות
אותה? אולי היא בעצם כבר לא בתולה, הרי להוריה היו אורחים רבים
כמוני שהיה צריך להעניק להם יחס מועדף. קחי לדוגמה את דורון
שהמליץ לי על המקום, הוא היה פה אחרי שאושרו לו הגירושים, אולי
גם הוא עשה עליה פריקת לחצים.
אז אולי בעצם עדיף לי שלא לבצע בה את זממי, מי יודע איזה
חולירות עלולות ליפול עליי. אפילו המחשבה על מחלות סופניות
שעלולות להידבק בי אינה מרתיעה  אותי. היא כל כך יפה, כל כך
צעירה, כל כך את.
אני רוצה אותה, ואם היא רק תיתן לי סימן אחד קטן אני מתנפל
עליה. עכשיו היא מפנה את שולחן האוכל שלי ופורשת עליו סדין
לבן. היא נראית מומחית, יודעת בדיוק איפה כל דבר נמצא.
אני מביט בה כשהיא נעה. ופושט מעליי את בגדיי. האוויר הלח
מדביק את החולצה לעורי ואת המכנסיים לרגליי. אבל בחוץ, גשם
זלעפות. אם היא תצעק, אף אחד לא ישמע את קריאותיה. אני נשאר
בתחתונים ומחכה שהיא תיתן לי את ההוראה לשכב.
משהו בין רגליי מתחיל להשתולל מהתרגשות. היא אומרת לי לשכב על
הגב, אני נשכב על הבטן. יכול להיות שהיא מבינה למה, ולא אומרת
דבר.
היא ניגשת אל ראשי ודוחפת כרית קטנטנה תחתיו, אחר מחליקה את
ידיה על קודקודי ראשי, ההרגשה משכרת. אני עוצם את עיני, נכנע
למגעה.
עוד רגע וידיה יחלו משוטטות על גופי. אני מתרגש יותר ויותר,
מרגיש איך פני מאדימות במבוכה, הלחץ בין רגלי בלתי נסבל.
היא מתחילה לזמזם שוב את השיר שלה. ואני נרגע קצת. אני שוכב על
השולחן והיא עדיין לא נוגעת בי. אני תוהה מה מעכב אותה ופותח
רק לרגע את עיני, רואה אותה מוציאה מתוך ארון התרופות הקטן
שבחדר בקבוק ורדרד ומתחילה להתקרב חזרה אליי. אני עוצם את עיני
שוב, יכול להרגיש אותה לצידי, להריח את ריחה סביבי. ניחוח גופה
הצעיר,ניחוח מתקתק...
מספר טיפות של נוזל שמני מתנפצות לפתע על בטני. אני קופא לרגע,
פוקח את עיני בבהלה. מה לעזאזל אני עושה? אני שואל את עצמי
בקול רם. היא נבהלת ומתרחקת ממני כמה צעדים.
אני מתיישב על השולחן, מרגיש איך טיפות הנוזל זולגות לאורך
גופי, סופגות בי אי נעימות. איך אני מעיז לעשות לך את זה?
הפרידה ממך כל כך טרייה ואני כבר מחפש לי תחליפים, ועוד מתייעץ
בך לגבי מהלך מעשיי. נבלה שכמוני, אני בעצם צוחק לך בפרצוף
צחוק רשע ונבזי, מאין גאווה של ניצחון. אני כאן, ואת? איפה
את?
היא מביטה בי מפוחדת מהפינה של החדר, לא מצליחה להחליט עם עצמה
אם להישאר או לברוח.
אני מביט בה. וההכרה פוגעת בי- חץ ישירות אל תוך הלב השבור
שלי. היא בכלל לא דומה לך. אין בה פרט אחד שדומה לך. היא רק
ילדה קטנה, שחורת שיער, שחורת עור. איפה השיער הערמוני שלך
שראיתי בה קודם?  עיניה הגדולות השחורות המלוכסנות כמעה מנסות
להבין את המתרחש, איפה עיני הנחש הירקרקות שלך שראיתי מביטות
בי קודם?
האם רוחך דבקה בה למשך כמה רגעים, או שמא אני מתחיל לאבד את
שפיותי?
אני מתחיל לרעוד, מרגיש איך עיני מתמלאות דמעות. זאת הפעם
הראשונה שאני בוכה מאז עזבת אותי.
לפתע הופכת הילדה הקטנה בין רגע לאישה. היא ניגשת אליי וכמו אם
רחמנייה מושכת את ראשי לחיקה. ואני בוכה. אוי אלוהי! אני בוכה
כמו תינוק את כל הכאב שהצלחתי להפנים, החוצה, מספיג את דמעותיי
בשמלתה, והיא מעבירה ליטופים עדינים בשיערי, מנסה להרגיע במעט
את צערי, או לפחות להקל על הכאב.
היא לא שואלת אותי שאלות מיותרות, היא מוכנה לקבל אותי לחיקה
בלי תנאים. אולי בעצם טעיתי? אולי כן יש בכן מן הדומה. אולי
באמת את נמצאת בתוכה? לפחות עכשיו, כשאני צריך אותך איתי.

ברחתי לקצה העולם כדי להפסיק לחשוב עלייך, וגם לפה, לקצה העולם
הצלחת לעקוב אחריי. הבטחת לי שתהיי איתי תמיד ואת מקיימת. אבל
אני רוצה לבקש ממך, יקירה. עזבי אותי! עזבי אותי לנפשי! תני לי
את הרגע הזה, רגע אחד, לשכוח אותך!
אני צריך רגע אחד עם עצמי.
אני מרים את ראשי, ומבין הדמעות משתקפות לי פניה היפות של
הילדה. רגע, ודמותך מאפילה על פניה, עינייך, שפתייך, אפך
המחודד שכל כך אהבתי. שיערך הערמוני גולש על כתפיה. ואת כל כך
יפה, ואת כל כך מוחשית.
ובין רגע, את נעלמת מעיני, ומולי רק אותה הילדה, מחייכת אליי,
שואלת אותי שאלות חסרות משמעות. ואני שותק.
מאבד שליטה על גופי.
אני שולח יד אחת לעברה ומניח אותה על כתפה. מרגיש איך גופה
קופא תחת מגעי. נרתע בקצת. אני מחליט. אני עומד לממש את
תוכניתי הזדונית. את חושבת שהיא תתנגד?
בטח היית אומרת לי עכשיו שאם לא אנסה לא אדע. זה היה הפיתרון
שלך לכל הדילמות שעברנו יחד. ובדרך כלל צדקת.
אני מושיט יד שניה אל צווארה ומושך אותה יותר קרוב אליי. מעיז,
ומצמיד את שפתיי לשפתיה. מתיקות שכזאת מעולם לא טעמתי קודם.
טעם טרופי מיוחד.
היא לא מתנגדת, להפך! היא מושיטה יד  מיומנת  אל מותני ומצמידה
את עצמה יותר קרוב לגופי. אני מחייך תוך כדי הנשיקה, מחייך
חיוך של ניצחון. מטרתי הושגה.
ראשי מסתחרר תחת שפתיה. אני חושב עלייך. נתת לי את הרגע
שביקשתי, ונכנעתי ליצרי. עכשיו חזרת לשלוט בי.
האם זה יישאר כך לנצח? האם יחד נמשיך לחוות את כל שארית חיי?
את תהיי הכוח המניע ואני המבצע?
ראשה של הילדה כבר בין רגליי, מענג את איברי. ואני חושב עלייך.
בפעם הראשונה בחיי אני נמצא עם אישה אחת וחושב על אחרת. אני
באמת משתגע? איזה גבר לא היה נהנה מזיון עם אישה יפה?
היא מטפס עליי, מתיישבת מעליי ואני רק מביט בה ומחייך. שביתי
אותה, היא נפלה בקסמי, ואני כבר בכלל לא רוצה אותה, אני לא
מרגיש כלום, לא עונג, לא תשוקה. אף לא טיפה של חיבה.
להיפך. אני סולד מהנערה הצעירה הזאת שנותנת את עצמה תמורת בצע
כסף. אני רוצה לעצור את ההתנהגות המטורפת הזאת שנפלה עליי
ועליה, אבל לא יכול. היא כופה את עצמה עליי. האם באמת התאהבה
בי? אחרת מדוע תחוש אליי כל כך הרבה חמלה?
הרטיבות שלה מלטפת אותי, נוזלת על ירכיי. אני לא יכול לעצור
אותה עכשיו. לפחות אתן לה את ההנאה שאני לא מרגיש חזרה אליה.
היא נאנחת, אנחות כבדות של הנאה, מושכת את ידי לאחוז בה,
מצמידה את פני אל החזה שלה, מנסה לגרום לי לנשק אותה, מנסה
לשתף גם אותי בהנאה שלה. אך ללא הועיל.
אני חושב עלייך. אני מביט בה ובי נהנים מחוץ לגופי. צוחק צחוק
מרושע וחושב עלייך, וכמה הייתי רוצה להיות איתך עכשיו.
היא מפסיקה לזוז מעליי, נצמדת אליי ומשעינה את ראשה על כתפי
החסונה. ידה האחת משחקת בין שיערות החזה המאפירות שלי, השניה
לוטפת את עורפי. היא שוב מדברת אליי ואני לא שומע את מילותיה,
שקוע כולי בעולם משלי.
היא יורדת מעליי באיטיות ומסתגרת בחדר האמבטיה. ואני חוזר
לעצמי בבהלה.
איך נתתי לכל זה לקרות? היא בסך הכל ילדה קטנה, ניצלתי אותה.
אני נחרד מחוסר השליטה שיש לי על עצמי מאז שאת איננה.
הפחד משתק אותי, אני גורר את עצמי  אל המיטה, אוסף את בגדיי
ומורח אותם חזרה על גופי. מיד הם נדבקים אליי, כולי מיוזע
ודומה שהזיעה מתגברת יותר עם כל צעד שאני עושה.
אני מחפש בטירוף אחרי קופסת הסיגריות שלי, וזה הזמן להתנצל
בפניך שלא עמדתי במילתי וחזרתי למנהגי הרע. אני שוב מעשן, אולי
מתוך געגוע. אולי משום שאין לי יותר למי להוכיח את עצמי.
לא היו לנו ילדים, את אינך. אין לי עוד בשביל מי לחיות.
אני יוצא אל המרפסת, הגשם עדיין לא הפסיק לרדת. בחוץ חם ולח
עוד יותר מן הפנים. אני מסתתר תחת חתיכת פח אותה הפך בעל המקום
לגג ומצית לי סיגריה. תיפופי הגשם על הפח עושים אותי חרש שוב.
הילדה עוברת על פני, וכמו מתוך הרגל עוזבת את הבקתה שלי וחוזרת
לביתה. עכשיו אני כבר בטוח שהיא לא אוהבת אותי. היא לא ראתה בי
יותר ממה שאני נראה כלפי חוץ.
בסך הכל איש. גבר. גבר שיש לו צרכים שהוא צריך לממש. והיא עשתה
את עבודתה במיומנות. עתה עליי לשלם על הסקס הזה. שהיה יותר
בשבילה מאשר בשבילי.
לא נורא, הכסף לא חסר לי. מפליא איך הסיגריה האחת הזאת שבפי
הרגיעה אותי בין רגע.
אני מביט סביב. כל בקתות העץ היו חשוכות. הלילה החל לרדת, ורק
בבית המשפחה דלק אור חיוור. לא הגיעו לכאן הרבה תיירים בתקופה
הזאת של הגשמים. רק אני המטורף היחיד.
אבל דורון הבטיח לי שפה אני אמצא את כל התשובות שאני מחפש. הוא
הבטיח לי שהשקט יעזור לי לעשות סיכום ביניים למצב שלי, ויעזור
לי לאגור כוחות מחודשים לקראת השיבה.
ואני שואל את עצמי, יש לי בכלל בשביל מה לחזור?
אם אחזור אצטרך להתחיל הכל מההתחלה. ואפילו שהשבעת אותי להיות
חזק גם אחרי שתלכי, אני לא מצליח למצוא את החוזק.

שבועיים אחרי מותך עוד הסתובבתי בבית בבגדי האבל. החולצה
הכחולה שלי שכל כך אהבת עם הקרע בצוואר. לא הורדתי אותה מאז
ההלוויה. אימא שלך עשתה לי מצווה ועזרה לי קצת. לפני שהם חזרו
אל המושב היא הכינה לי אוכל והקפיאה, שלא יחסר לי.
תמיד אמרת שהיא אוהבת אותי כמו בן. רק אחרי שהלכת לי התחלתי
להבין שצדקת. אולי זה בגלל שעכשיו אני הזיכרון היחיד שנשאר לה
ממך.
אבל אני הסתובבתי סתם ככה כמו סהרורי. מהבית אל החוץ, וחזרה
פנימה. לילות שלמים ישבתי בחצר ועישנתי. ביום הייתי מסיים שש
חפיסות.
אולי אני מנסה להרוג את עצמי, כדי להיות איתך שוב. הרי בגלל
היצורים הארורים האלה את אינך מלכתחילה. אני מוציא את הסיגריה
מהפה ומביט בה בוערת בין אצבעותיי.
לא הייתי צריך אותה בשביל להירגע. הייתי צריך רק רגע אחד
לעצמי, רגע של שקט, של טבע, ושוב אני שוקע במחשבות עלייך. אני
מבין עכשיו שצדקת. את לעולם לא תעזבי אותי. תמיד תישארי חלק
ממני.
פתאום באה לי ההארה. חודש לפני שגילית שאת חולה, אבא שלך בא
להסתודד איתי בסטודיו שלי. הוא רצה להתייעץ איתי לגבי מתנה
ליום הולדתך. איך הצלחתי להסתיר את הסוד הזה ממך, איך הצלחתי
לשכוח הכל כשאמרת לי שאת עומדת למות תוך כמה שבועות...
היה לו רעיון נהדר, שעכשיו אני מצטער שלא אני הגיתי אותו. הוא
קנה לך חלקת אדמה במושב ורצה שנעבור לגור לידם. אני מיד
הסכמתי, לא הייתי צריך שום שכנועים. כל פעם כשביקרנו את ההורים
שלך במושב את פרחת מחדש.
ידעתי שלזקנים שלך הייתה מטרה אחרת. הם רצו לראות אותך מגדלת
את הנכדים שלהם כמו שהם גידלו אותך, בין הרפתות והלולים,
ופרדסי התפוזים שאביך גידל בהערצה ותכנן להוריש לך בבוא העת.
אף אחד מאיתנו לא חשב לרגע, ששום חלק מהתוכנית הנהדרת שהגינו
לך לא יתממש.
ביום ההולדת שלך, יום הולדת שלושים וחמש, את היית מחוברת
למכשירי  הכימותרפיה. מההתחלה אמרת לי שזה לא יעזור לך, שאת
מרגישה שזה הסוף. וכל מה שחשבת עליו באותם הימים הייתה העובדה
שלא מצאנו את הזמן במשך חמשת שנות נישואינו לעשות ילדים. כל כך
היה עצוב לך למות בידיעה שלא יהיה לך מי שימשיך אותך.
לא הספקת אפילו לקבל את המתנה שלך מאביך ליום ההולדת. אם היית
יודעת אולי זה היה הופך את התקופה האחרונה שלך בעודך בחיים
לטובה יותר.
ובכן, יקירה. אני מחליט בזה הרגע. אני אקבל מאבא שלך את המתנה
שלך, ואני אבנה לך את הבית שכל כך רצית לעצמך במושב, בו גדלת
ובו נקברת. זאת הדרך היחידה שלי להיות קרוב אלייך גם כשאת
אינך.
אני אבנה לך את בית חלומותיך, כמו שפעם סיפרת לי שאת רוצה
שיהיה לך. עם מרפסת גדולה שתוכלי לשבת בה כל ערב לראות את
השקיעה, וחצר מלאה פרחים ושיחים, ועץ תפוזים אחד מהמטע של אבא
שלך.
אני אתן לך הכל.
את הכל אתן.
בשבילך ובשביל הזיכרון שלך.
אני משליך את הסיגריה, עדיין בוערת אל תוך הגשם. מיד היא כבה
וענן עשן עולה ממנה. אני נכנס פנימה, מחטט רגע בתוך תרמיל הגב
שלי , ומיד מוצא את מה שחיפשתי. מחברת עם כריכת עץ קשה, מתנה
ממך. אמרת לי שכשיהיה לי עצוב בלעדייך, אכתוב לך בתוכה.
אני פותח את העמוד הראשון וכותב: "מכתב לאהובה ישנה"...