הספריה אף פעם לא הייתה שקטה כל-כך כמו באותם רגעים... ממש שקט
של בית קברות.
הייתי בספריה שהייתה שקטה בשקט שהעלים את העובדה שנמצאים בה
אנשים.
לא הרגשתי בסובב אותי, הייתי שקוע בקריאת מאמר לצורך עבודה
שאותה הייתי מוכרח להגיש לשם קבלת התואר.
"אוף, איזה מאמר משעמם", חשבתי לעצמי, ותהיתי לי אם גם כותב
המאמר לא כתב אותו רק כי הוא היה מוכרח. למה שמישהו יעשה את זה
בזמנו הפנוי סתם כך?
עיניי ריצדו על השורות הצפופות שקטעים מהן היו ממורקרות להקלה
בסיכום שסיכמתי אח"כ.
הצבע הצהוב של המרקור בהק לי בעין והתחלתי לבהות בו, כאילו
שבריחה אל תוך הצבע הבוהק תחלץ אותי מהמטלה המעיקה הזאת של
כתיבת העבודה. הייתי מותש.
מאז הבוקר רק ישבתי ולמדתי - הרגשתי נטול חיים. יום כזה פורח
היה בחוץ, הכל היה ירוק, השמש הייתה קיצית ומחממת, ובמקום
להיות שם בחוץ ישבתי בתוך הספריה השקטה, שהשקט ששרר מסביב השרה
יותר אווירה של בית קברות מאשר מקום פורח, ירוק ומלא חיים.
בחור שלומד איתי ניגש לשאול משהו על מאמר שקשור לעבודה ואחרי
שעניתי לו התנדף ברגע.
המשכתי בעיסוקיי...
לידי התיישב מישהו שחזותו, אני לא יודע למה, הייתה לי מעט
מוזרה. הוא היה נראה לי ממוצא מזרחי-משהו. הוא היה לבוש קצת
מוזר ליום ששרר בחוץ: הוא לבש מעיל רוח תפוח שכנראה חיפה על
מימדי גופו, אך גם זה לא הסתדר לי,  כיוון שאם מעיל הרוח מחפה
על מימדי גופו הגדולים אז גם פניו היו צריכות להיראות כך, והן
היו רגילות, כמעט. בעיניים שלו היה מבט מוזר.
הפסקתי להרהר בזה, הרי הייתה לי עבודה להגיש ולמי יש זמן לבזבז
על כל מיני הרהורים טפלים שכאלו?
ניסיתי להמשיך בקריאה אבל המראה של הבחור שלידי והתחושה שהוא
מחכה למישהו או משהו לא נתנו לי להתמקד בקריאה.
פזלתי הצידה לעברו וראיתי שהוא מחזיק בספר אך עיניו אינן
ממוקדות בו. הוא היה נראה קצת נרגש והייתי בטוח שהוא מנסה
להתמקד בבנות שנכנסות לספריה או משהו כזה, אך כשהעפתי מבט
ראיתי במדובר בסה"כ בשני סטודנטים ולא בשום דבר שאמור למשוך
תשומת-לב מיוחדת.
החלטתי לשנות מיקום כי הבחורצ'יק הזה לא כ"כ מצא חן בעיניי
ורציתי גם למצוא מקום מבודד בו אוכל להתמקד במאמר ולא במה
שקורה מסביב.
התרחקתי לכיוון העמוד ושמעתי מאחורי קבוצה גדולה של סטודנטים
שנכנסת לספריה, כנראה בחיפוש מתמשך אחר חומר ספרותי לעבודות.
בדיוק אז נשמע קול נפץ עז!
מההדף הועפתי על הרצפה, נחבטתי באחד מארונות הספרים ואיבדתי את
הכרתי.
כשהתעוררתי היה שקט מסביב וריח חריף של שריפה. היה רק בחור אחד
שגנח בשקט בפינת הספריה, אבל גם הוא השתתק די מהר.
הספריה אף פעם לא הייתה שקטה כל-כך כמו באותם רגעים... ממש שקט
של בית קברות!