מכתבים לאהוב הבלתי נילאה.

למה? ועוד קרחת?! לא סתם קרחת גלח! את מטורפת. מילא מתוך מחשבה
עמוקה, או אם הייתה סיבה רלוונטית, אם היית חולת סרטן, כן אם
היית חולת סרטן הייתי מבין.

לא נורא, זה גדל אפילו די מהר תוך חודשיים יש לך שיער, תוך חצי
שנה זה גם יהיה באורך נורמלי. אבל מילא אם הייתה סיבה אפילו אם
היית הופכת לבודהיסטית הייתי מבינה, אבל סתם?!
תראי מה עשית לעצמך כולם כל הסנופניקינים היו ברחבה ורצת
ורצית, כל-כך רצית ללכת ופתאום נעצרת זה נפל עלייך, יש לך
קרחת.
עצוב- ושלמה עם זה עאלק.
אני לא משלמת את הטיפול הפסיכולוגי על זה. מה שמזכיר לי אני
צריכה להתקשר אליה. טוב לפחות תשתלבי יופי בפולין.

אז מה רבת עם ההורים, זה לא אומר שאת צריכה להתחרפן.
את מטורפת, בלתי צפויה. לא יאומן, אם זה היה משפט הייתי במקומך
טוענת לאי שפיות זמנית. זה פשוט לא נורמלי. טוב עזבי אוך מכל
אלה מה הוא יגיד כשהוא יראה את זה?
אני יודעת הוא לא חייב לך כלום ומצד שני את לא חייבת לו. זה לא
כאילו קבעתם משהו מחייב בינכם. אבל יש לך רגשות כלפיו את זה
אני יודעת.

בטח האידיוט השני, אוף הייתי הורגת אותו, את יודעת איך הוא
מעיז אני מתעבת אותו. פרזיט טיפש, אבל ממש טיפש, אני יותר
כועסת ופגועה מאשר כועסת למען האמת, הרי הוא בכלל לא מכיר אותי
מי נתן לו את הזכות לשפוט אותי. אבל מצד שני מי נתן לי את
הזכות לשפוט אותו?
זה נכון אף אחד לא נתן למי את הזכות, אבל אותו ספציפית שפטתי
לטובה מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו, שקר את ריחמת עליו, הוא
לא התאים לשם את ידעת את זה והוא ידע את זה. לא נורא המצב
ישתפר.

טוב בואו נחזור לקן המחשבה הראשי,הוא "החבר הכי טוב שלו", טוב
זה לא פיר מצידי לשים גרשיים אולי אני לא יודעת, אולי באיזשהו
מקום הם באמת החברים הכי טובים, אבל אין עוררין על מי
הדומיננטי מבינהם.
אבל את אוהבת את זה, את בד"כ הולכת על הפחות דומיננטים זה מחלה
אצלך ואת יודעת למה? כי את חייבת להיות הדומיננטית תמיד הכי
דומיננטית ואת לא מסוגלת למישהו דומיננטי אחר כי את לא תשלטי
במצב, או שהוא קטן ובור ומסתכל עלייך בהערצה או שהוא פשוט לא
דומיננטי ככה זה אצלך. את חייבת להתגבר על זה כי את בעצמך
מסתכלת בהערצה על הדומיננטים ויודעת שלא תוכלי להשיג...
אבל פה זה שונה, כי הוא כן בעל מחשבה מסויימת משלו, טוב על מה
אני מדברת אין לי סיכוי.

טוב על אף כל זה בכל זאת אני לא יודעת, איכשהו יש לי רגשות
כלפיו. ואת  יודדעת מה, אני אשתחצן מעט ואומר שגם לו יש כלפיי.
רשות זאת אומרת. אני לא אשכח איך הוא עזר לי ושמר עליי אז.
אוף זה לא את שמטיפה כל הזמן על לא להתפס לדוגמאות קטנוניות
חוץ מזה את לא יודעת מה קרה שם קודם או מה עבר לו בראש. אבל את
יודעת דבר אחד שאיתו הכי כיף להתחבק והכי כיף להתנשק.

אבל זה לא ישנה כלום נכון?! האידיוט השני יתן את הדין בסופו של
דבר. אם הוא יחשוב שזה מגניב, על מי אני עובדת בואו נהיה
ראליים- הוא לא, אבל נגיד שכן, אז זה בסדר. אבל כשהוא יאמר שזה
לא אז זה יהיה הכי קשה.
אוף הכל קורה בגלל הבחירה שלך את בוחרת לרחם עליו אז בעינייך
הוא כזה. הוא לא באמת כזה רכרוכי יש לו דעה משל עצמו, ואני
מקווה שהוא ישתמש בה.

אני כבר מסוגלת לתאר לעצמי את הפרצוף, עם כולם התמודדתי אבל
ברגע הזה שהוא יעשה פרצוף וישאל בזילזול "למה עשית את זה?"
וכמו לכולם אני אענה שסתם. סתם, שקר מוחלט אין מה לומר, פשוט
לעמוד שם ולשקר במצח נחושה.  
אבל זה יהיה שונה, אז זה יכאב כי הוא לא יבין. דוגרי גם אני לא
כל כך מבינה. ההבדל הוא שאני תקועה עם זה.
והוא, הוא לא חייב לי כלום, הוא יכול להגיד שזה לא מתאים לו,
לקום וללכת. ואני אשאר בודדה פגועה עם פצע עמוק בלב, בשדה הקרב
לבדי נטושה להתמודדת ולחכות שהפצעים יגלידו. והכאב המר ישתלט
עליי חד כמו סיכה יפגע בי. מרד הנעורים הנצחי שאב בכוח את
נשימתי האחרונה ולא נתן לי אפילו לומר מילת פרידה אחרונה, זה
נגמר אין מה לומר יותר החיים אכזבו פעם נוספת.
ורק אני ורמ"ח אברי צורחים וצווחים בכל הכוח לאלוהים, ושם
במעמד הזה שנשארתי רק אני אל מול האלוהים, אומר לו במרור:
"אלוהים? זה אתה באמת אתה?, אני נשלחתי הנה ביסורים דרך תעלות
הכאב האנושיות, במעלית הזמן למעמד וספר החטאים פתוח ואתה כאן
שופט אותי על אנושיותי, על הבחירות שלי. זה משחק אלי, משחק
החיים והפכנו את הבחירות הכי נכונות להכי קשות ואתה בדקותינו
הקשות ביותר בשעת משבר נטשתנו כהפקר למות להשלח כצאן לטבח
להתמודד.
ואני, אני אלוהים אני כבר מתה אני נושמת מילים אבל לא נושמת,
אני רואה מראות מוות כל יום אבל לא רואה, ואני מתה אלוהים. אני
מתה כל לילה וכל לילה מחדש אני מגלה שהגעתי לגיהנום, ואיך אדע
שזהו אכן הגיהנום אם אף פעם לא ראיתי אותו, אומר לך אלוהים אני
בגיהנום כי אני עוצמת עיניים ומתעוררת כל פעם בכאב לסיוט לסיוט
הגדול מכולם. אני יודעת גיהנום מהו.
אני פוקחת עיניים אחרי מותי ומגלה שאני בגיהנום והגיהנום הזה
אלי הוא פה.

אני לא יכולה, אין דבר שיכאב לי יותר מאשר לראותו, יושב עם
האידיוט וצוחק, צוחק עד כלות נשמתו.
ואני יודעת, פשוט יודעת שכשאני אסבול גם הוא יסבול כי אני לא
אפול לבור הצער לבד.

למה? ועוד קרחת?! לא סתם קרחת גלח! את מטורפת. מילא מתוך מחשבה
עמוקה, או אם הייתה סיבה רלוונטית, אם היית חולת סרטן, כן אם
היית חולת סרטן הייתי מבין.