ריקי ודונה היו החברות הכי טובות, סיפרו הכל אחת לשניה. מעולם
לא היה להן שום קשר כזה חזק לפני כן עם אף אחד מחבריהם האחרים.
וכל כך שמחו שמצאו זו את זו כדי לבכות ביחד, להנות ביחד ולצחוק
ביחד. עד שיום אחד הן הפסיקו כבר לצחוק ולהנות: בכלל! והן רק
בכו: לבד...
זה קרה כאשר ריקי פגעה בדונה.
דונה לא האמינה שהחברה הכי טובה שלה יכולה לפגוע בה ככה, אחרי
הכרות רבת השנים שמעולם לא פגעה בה לפני כן. ולפתע חברתה הטובה
ביותר השתנתה, הפכה לאדם שלא חושב כמה דבריו פוגעים באחר לפני
שהוא אומר אותם. היא לא כעסה עליה, פשוט מאוד נפגעה. מהבנאדם
היחיד שאי פעם בטחה בו. היא לא רצתה לדבר איתה יותר לעולם.
בנתיים ריקי כעסה על החברה הכי טובה שלה, שלא ענתה לטלפונים
שלה, שלא ענתה להודעות שלה. וכשדונה הייתה עונה, היא הייתה
מתנהגת בקרירות כזאת. וריקי מרוב עצבים התחילה לצרוח עליה: לא
הבינה מה עובר עליה? למה היא לא מספרת לה מה קרה? למה היא
מסתירה ממנה את האמת? היא ממש כעסה. דונה אמרה שהיא לא רוצה
לדבר איתה יותר לעולם. ריקי הבינה שחברתה הטובה ביותר בעצבים
והחליטה לתת לה קצת זמן להירגע. היא ידעה שיעבור לה והיא תתקשר
אליה מיד.
כמה שהיא טעתה.
עברו מספר ימים. העלבון עבר לכעס. עכשיו דונה כעסה עליה כי לא
התקשרה. ויותר, כי לא ניחשה מה קרה. ויותר, כי בתור החברה הכי
טובה שלה היא צריכה לדעת מה עובר עליה.
דונה הבינה שזהו. החברות שלהן נהרסה. דונה הבינה שכנראה לא היה
אכפת לה ממנה, כמו שלה היה אכפת ממנה. שכנראה לא אהבה אותה,
כמו שהיא אהבה אותה.
עברו מספר שבועות. הכעס על ההתנהגות הקרירה של דונה הפך לעצב.
עצב נורא. כי הבינה שאיבדה אותה. איבדה את הבנאדם שהיה הכי
חשוב בחייה. איבדה את החיים שלה. בעצם היא הייתה כל החיים שלה.
שאר החברים לא היו חשובים לה כמו שדונה הייתה חשובה לריקי. אבל
היא לא הייתה יכולה להישאר רגע לבד. בכל השבועות האלה היא נדדה
מחבר לחבר. בכל רגע לבד: היא מיד נזכרה בדונה ופחד גדול הציף
אותה. שהיא לבד בעולם. והיא הרגישה שהיא רוצה למות. היא לא
רצתה להרגיש ככה. אבל היא איבדה את החיים שלה.
עבר חודש. הכעס של דונה על ריקי שלא הבינה אותה עבר לגעגועים
עזים. אבל היא ידעה שריקי לא רוצה שום קשר אליה בגלל שריקי
נפגעה ממנה כי התנהגה אליה בקרירות. כל אותו חודש היא הסתגרה
בתוך עצמה. לא יצאה עם חברים. רק כל הזמן העסיקה את עצמה
בדברים בבית. לא היה לה מצב רוח לכלום. היא ידעה שעוד מעט
תצטרך לראות אותה, כי תחילת שנת הלימודים החדשה קרבה. היא
קיוותה שהן ישלימו.
יום לפני תחילת הלימודים. ריקי נכנסה ללחץ. היא פחדה לראות את
דונה. היא ביקשה מידידה לישון אצלה כי פחדה להישאר לבד. פחדה
שאותה הרגשה נוראית תחזור. שאותם סיוטים נוראים יחזרו. וזה
קרה, היא נרדמה וחלמה עליה. היא חלמה על היום הראשון ללימודים.
היא ראתה אותה והיא הייתה מאושרת לא הזיז לה בכלל שהן כבר לא
דברו חודש. וככה זה נמשך חודשים של סבל. כל יום חוזרת בוכה
בגללה שהייתה טיפשה וככה איבדה אותה. היא התעוררה מרוב בהלה.
ידידה גם התעורר וניסה להרגיע אותה. היא שוב בכתה כמו כל יום
במשך חודש שלם. ידידה חיבק אותה. אבל היא לא רצתה את החיבוק
הזה. היא התגעגעה לחיבוק של דונה והיא ידעה שלעולם לא תקבל
אותו. ואז זאת הייתה הפעם הראשונה שהבינה שאיבדה אותה. לנצח.
דונה ראתה את ריקי בבית הספר ביום הראשון. היא הסתכלה על זאת
שהייתה מדברת איתה בשעות הקטנות של הלילה במשך שנים רצופות עד
אותו אסון לפני חודש, היא נראתה מאושרת. צחקה עם החברים שלה
ולא הראתה שום רמז לזה שהיא רוצה להיות בקשר איתה.
היא חזרה הביתה ובכתה עליה, מסתגרת בתוך עצמה. מה שלא ידעה, זה
שבצד השני של העיר גם מישהי יושבת על עדן החלון ובוכה עליה.
דונה לקחה סכין קטנה וכמה כדורים. היא בלעה את כל הכדורים
והתחילה לחתוך את הורידים שלה, לאט- לאט. היא איבדה את החיים
שלה. מה שהיא לא ידעה שגם נערה בגילה שגרה בצד השני של העיר גם
איבדה את שלה.
מוקדש למישהי שגרמה לי לאהוב את החיים,
ומוקדש למישהו שתמיד יודע מה להגיד לנו כשאנחנו בוכות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.