רינת נאנחה. היא בדיוק סיימה לקפל למשעי את המדים הנקיים,
מגוהצים ומריחים כמו חדשים. היא עברה לגרביים. זו הייתה מן
אובססיה שכזו. היא חיטטה בין הבגדים לחפש את הגרביים הצבאיות
האפורות. בן הקטן רץ למטבח, מפריע לה. הוא רוצה שתקנה לו עוד
צעצוע. רינת לא מתייחסת אליו. הוא לא יודע כלום, היא חושבת.
הוא קטן כל כך, בקושי הספיק להכיר את אחיו הגדול, רועי. הוא לא
חושב עליו. הוא חושב על הצעצוע. היא ממשיכה לקפל את הכביסה
בשקט. בן רואה שאמא שוב שוקעת באותו עצב מוכר ויודע שהוא צריך
לעזוב אותה בשקט.
רינת מסתכל על הילדון הקטן רץ לו לסלון, שיערו הבלונדיני
מתנפנף בין קיפוץ לדילוג, מחליש את הטלוויזיה, כדי לתת לאמא
להמשיך לחשוב עם עצמה, לחשוב על רועי. היא חייכה בעצב. כל כך
דומה לו, חשבה רינת. כל כך קטן וכבר מתנהג ומכבד אותי כמו
גדול. היא סיימה לקפל את המדים והגרביים הצבאיות, את החולצות
של הגדוד, של הקורסים, את החולצות של רועי.
היא שמה הכל בתוך הסל כביסה. היא הרימה את הסל והלכה בדממה
לקומה העליונה. היא נכנסה לחדר הגדול, ששום דבר לא השתנה בו
מאז עזב. המיטה הייתה מסודרת, התיק הגדול היה פתוח וכל תכולתו
הייתה מבולגנת על הרצפה, השולחן היה מלא בניירות ועטים מפוזרים
ואותו ריח, אותו ריח מוכר, כאילו הוא מעולם לא עזב את החדר.
צמרמורת עברה ברינת. היא התיישבה על הכיסא הכחול מול הארון
הענקי וסידרה כל חולצה, מכנסיים, לבנים וגרביים במקומם.
זיכרונות הציפו אותה. החדר הזה מוצף בזיכרונות. דמעה בודדה
זלגה על לחיה.
אוי, רועי שלי, היא חשבה בשתיקה, בן שלי, למה הלכת?

איתן חזר הביתה. הוא ראה את בן רואה טלוויזיה, שהושתקה כמעט עד
הסוף. הוא הבין ששוב אמא בוכה. שוב היא חושבת על רועי. הוא
הניד את ראשו בעצב. הוא זרק את התיק והלך להכין לו משהו לאכול.
הוא קרא לבן שיבוא גם הוא. הם אכלו בשתיקה, כמו תמיד. הבית היה
תמיד שקט, לא נשמע כמעט צחוק, לא היה בו עוד אור ושמחה. אמא לא
חזרה לעצמה אחרי מה שקרה.
הם סיימו לאכול וניקו את הכלים, כדי שלאימא לא תהיה סתם עבודה.
גם ככה קשה לה.
איתן עלה למעלה. הוא הגיע לפתח של החדר הגדול המוצף בזיכרונות.
הוא ראה את אמא יושבת על הכיסא ובוכה, כמו תמיד. הוא עמד דקה
ארוכה בפתח. הוא אף פעם לא ידע איך לעודד אותה, יותר נכון, היא
אף פעם לא רצתה להתעודד. הוא הלך אליה. וחיבק אותה. אך היא לא
הגיבה כלל, נשארה קרה ומרוחקת. איתן התעצבן. נמאס לו כבר מהמצב
בבית. החלו צעקות. ככה זה תמיד בבית. איתן ואמא רבו, על אותו
נושא, כל יום. ובסוף, אמא הולכת מהחדר בבכי ואיתן צועק בכעס,
זורק דברים ובסוף גם הוא בוכה. איתן התייפח ארוכות על המיטה של
רועי.
רועי, הוא קרא, אחי הגדול, למה הלכת?

דנה בבית קפה הקבוע שלהם, רק שעכשיו היא יושבת שם לבד, מחכה לו
בידיעה שהוא לא יגיע לעולם. משקפי השמש הסתירו מכל האנשים
העוברים ברחוב את העיניים הנפוחות והאדומות מבכי. היא ישבה שם,
שותה את הקפוצ'ינו שרועי תמיד שתה כשהם יצאו לבית קפה, למרות
שבעיניה זה היה מגעיל ותמיד העירה לו על הטעם הנורא שלו באוכל,
וחשבה. חשבה על רועי. אוי, כמה שהיא מתגעגעת אליו. לחיבוקים,
לנשיקות. לאהבה של רועי. אמא של רועי נתנה לה קופסא שחורה קטנה
מיד אחרי ההלוויה. היא אמרה לה שהוא התכוון לתת לה את זה מיד
אחרי שישתחרר. דנה פתחה את הקופסא השחורה הקטנה רק בבית, בחדר
שלה, כשהייתה לבד. בפנים הייתה טבעת, טבעת האירוסין שרצה רועי
לתת לה, כך אמא שלו אמרה לה.
דנה הוציאה את הארנק שלה ושלפה ממנו תמונה. תמונה של רועי. הוא
כל כך יפה, חשבה לעצמה. הוא יישאר צעיר לנצח, כמו שאומרים.
אחרי שהסתכלה ארוכות בתמונה, החזירה אותה לארנק. היא השאירה
כסף על הקפוצ'ינו והעוגה שאכלה ויצאה מבית הקפה לרחוב שאור
השמש השוקעת עומד להיעלם ממנו. היא התעטפה במעילה השחור הארוך
והחלה ללכת הביתה. בוכה.
רועי, מלמלה לעצמה, אהוב שלי, למה הלכת?

ירון הלך בדממת המוות, שכל כך אפיינה את המקום, בשקט מופתי,
בין המצבות העומדות זקופות ואימתנות. הוא הלך עד שהגיע לאותו
מקום, אותו קבר שאליו הפנה את ייעדו. הוא הביט בקבר הלבן,
שקרני השמש בצבצו מבעד לצמרות העצים שהתפרסו כמסגרת בכל האזור
של בית הקברות הצבאי. אז הנה אנחנו נפגשים שוב, אמר ירון, מנהל
את השיחה הרגילה שלו עם רועי. במקום הזה, מול הקבר של רועי,
ירון תמיד דיבר על כל מה שעברו ביחד, הוא ורועי, מאז היסודי.
על כל המורים שתמיד העיפו אותם מהשיעורים, על ההצקות לתלמידים,
על המכתבים לתיקים האישיים, החברות, החברים, הטיולים, הבילויים
של ימי שישי.
ואתה ככה בורח לי באמצע החיים, הא? אמר ירון לקבר הדומם. הוא
חייך חיוך קטן ועצוב לעצמו. ככה אתה הולך, בלי להגיד אפילו
שלום, בלי שום הודעה. הולך ומשאיר אותי ככה, להיות לבד עם
עצמי. איפה אני אמצא עוד מישהו כמוך? ירון עמד שם, כאילו חיכה
לתשובה, סימן, משהו. אך הקבר נשאר דומם ושקט. ירון הוצף
בזיכרונות והרגיש את הבדידות מטפסת במורד גבו, כאילו מחכה לרגע
הנכון לתפוס אותו לא מוכן.
רועי, הוא נאנח בייאוש, חברי הטוב, למה הלכת?

רועי לא בדיוק הלך. הוא נשאר עם כל אחד מהם, כל רגע ורגע,
ברוחו ובנשמתו. הוא השגיח עליהם כל יום, כל שעה, כל דקה ויהיה
אתם לאורך כל השנים, עד שיום אחד, הם יפגשו שוב.