אני רוצה לחבק אותך, רוצה להצמיד אותך אלי ולגור בתוך החזה
שלך.
אני רוצה להגיד לך שאני מרגישה, אני חושבת שאני...
כן אני מרגישה! אבל אולי פוחדת?
פוחדת שאם אגיד לך, אתה תלך ממני.
פוחדת שזה יעלם לי.
אני רוצה לנסות, אני מתאמנת מול המראה בבית.
אוףףףף .
אני רוצה, רוצה, רוצה !
יוצא לי הפוך. הלב שלי יוצא אליך והגוף שלי מתרחק ממך.
אני רוצה לצרוח בקול, רוצה לספר לכולם שהצלחת. הצלחת להזיז
אצלי משהו.
כן, משהו שהיה קבור כבר שנים. משהו כל כך ראשוני.
אבל אני כל כך פוחדת. לא רוצה לחשוף, לא רוצה להישאב עוד פעם
אל תוך התחושות שלי.
לא רוצה עלבונות לא רגישות.
רוצה פלדה קרירה במקום לב.
אני לא יודעת איך זה קרה.
נראה כי הרגשות רק חיכו לצאת וכשהגעת הם התנפלו עליך...
למרות כל זאת אני לא שלמה. ואולי בעצם אף פעם אין תחושת
שלמות.
לי לפחות אף פעם לא הייתה. תמיד חשבתי שיש משהו יותר טוב שמחכה
לי. חייתי בתחושה של "אי כן דו בטר". לא הספיק לי. נרקסיסטית.
והנה אתה הצלחת לחדור.  
אני מסתכלת עליך ואתה נראה לי זר. אני לא יכולה להודות במה
שאני מרגישה אולי אפילו בפני עצמי.
בבוקר אני מלאת אהבה, מתיישבת מול מסך המחשב ופרץ רגשות עז
מציף אותי .
אני מתגעגעת. אני אוהבת להתגעגע. כיסופים.
באותו הרגע אני מסוגלת להתחייב על הכל ורק בשביל שתהיה פה ולו
לרגע.
רק לפני כמה שעות הלכת, ואני רק רוצה לחבק, להרגיש אותך, שתהיה
פה רוצה את הבית שלי, החזה שלך. אני לא יודעת, הכל כל כך מורכב
ולא ברור רגע אחד אני רוצה ורגע שני אני פוחדת.
ואז יורד הערב, הדחף נרגע ומתפוגג לי.
אולי אני פשוט אוהבת להרגיש?
אולי זה בכלל לא אתה ...?