דווח לי על מקרה של טירוף בלתי נשלט שתקף את אחד הדיירים.
בוקשה תגבורת משטרתית, נראה שאותו הדייר באמת הפיל בורג, גיבוי
משטרתי לטיפול באדם אחד לא מבקשים כל יום. קמתי מהכיסא שלי,
מסיים את הפסקה שאותה כתבתי באותו רגע במסמך שאותו מילאתי,
והלכתי לכיוון היציאה, אוסף את המעיל שלי בדרך.
כשהגעתי מסתבר שכבר היו ארבעה ניידות במקום - תהיתי במה האדם
הארור חימש את עצמו, ושלחתי יד הססנית לכיוון האקדח שלי, ששהה
בין כומתי המעיל שלי, שולף אותו בזהירות. התקדמתי אל תוך
הבניין בצעדים זהירים, האקדח שלי מורם לצד ראשי, ובאותו הרגע
שוטר אחד קלט אותי, וסימן לי להתקדם. צעדתי לכיוונו בזהירות,
והוא סימן לי להוריד את הנשק, מבט רציני על פניו. "כבר תפסנו
אותו, אל תדאג," הוא אמר. "החבובים בחלוקים הלבנים נבהלו קצת
כשהם ראו את החבר שלנו שם," הוא אמר, מסמן לאדם שישב, מכורבל
לצד הקיר, רועד, "והזעיקו את כל השוטרים הפנויים. כבר ביקשתי
לבטל את זה. בכל מקרה, הוא לא מסוכן. רק קצת מבוהל." בעודי
משחיל את האקדח שלי בחזרה למקומו בבטחון, שלחתי מבט חושד בשוטר
שלידי. לא אהבתי את הכינוי "חבובים בחלוקים הלבנים", בכלל בכלל
לא. פניתי להביט באדם שהיה ישוב בפינת המדרגות.
קצת מבוהל בהחלט לא היה התיאור המתאים בשבילו. במבט ראשון הוא
נראה כמו נער צעיר, שיערו שחור ותווים חלקים וחדים על פניו.
היה אפשר בקלות להטעות אותו בתור נער מתבגר רגיל לחלוטין -
הדבר היחיד שהסגיר אותו הייתה העובדה שהוא רעד בצורה כל כך
חזקה שנראה שכל הבניין שעליו נשען רעד בתגובה. פניו היו
מפוחדות, עיניו נוצצות בזוועה ומקפצות בחוריהן באימה. אך נראה
שאף אחד מהבריות באזור לא הבהילו אותו - נראה שהוא הרגיש יותר
מאויים ממשהו שהיה עלול לצוץ מהמדרגות, או מהקיר שעליו היה
שעון, או אפילו מהשעון שעל ידו. השעון היה שבור לחלוטין;
רסיסים של הזכוכית המגנה היו מפוזרים על הצג, בו היו חסרים
מספר ספרות שהראו את השעה. העברתי עליו מבט עמוק יותר להבא,
ובאותו הרגע הבנתי שלא היה זה נער צעיר כלל וכלל. מבעד לברכיו
המקופלות היה חזה רחב ומפותח, בהחלט לא מתאים לנער צעיר. על
החזה ועל הידיים היו שריטות שטחיות למדי, מהסוג שנגרמים כשכוס
נשברת לידך, ורסיס חולף על חזך ושורט אותו. לעומת זאת
הציפורניים שלו היו מקולפות לחלוטין, מדממות, ככל הנראה
מניסיון של גירוד בתוך הקירות. החולצה שאותה לבש כבר לא יכלה
להכנות חולצה - היא הייתה קרועה לחלוטין, קרעים אקראיים
במקומות שונים שהתחברו ביחד מדי פעם, יוצרים חורים רחבים
בחולצה.
"מה הסיפור שלו?" שאלתי, התקרבתי אליו, הבטתי בו. הוא לא התעסק
בי.
"אנחנו עוד לא יודעים. השכנים אמרו שהם שמעו קולות של מאבק
מהדירה, ואחד השכנים שלו, שהיה לו מפתח, הלך לבדוק מה מצבו.
הוא גילה שהוא היה נעול בתוך השירותים, ובפנים קולות של צעקות
אימה, הבנאדם ממש נלחם במשהו. השכן חשב שהוא ננעל במקלחת ונכנס
לפאניקה, ופרץ את הדלת. הבחור הזה כאן, שזיהו אותו כוויליאם
בורגוב, ממש עבר דרך השכן, רק בגלל שהוא עמד בינו לבין היציאה
מהשרותים. השכן כמעט איבד את ההכרה, ווילי רץ לחדר שלו להתחבא.
השכן שלח מבט אחד באמבטיה, ונחש מה הוא ראה? כל המראה, מנופצת
לחלוטין, כל הבקבוקי שמפו הקטנים והיוקרתיים האלה, המים
מפוזרים בכל מקום, השירותים ריקים, הכל. ובין הרסיסים של
הזכוכיות? המפתח של המקלחת. ואף אחד. הוא נבהל, קרא לאנשים
בחלוקים." שלחתי בשוטר מבט לא-נוח. היינו מאוד קרובים אל
ווילי, והוא שמע כל מילה. נראה שעכשיו הוא כבר פנה להתרכז בי,
מפסיק לנשום כמעט לגמרי, הרעידות שלו מאטות. "כשהם ניסו להוציא
אותו מהחדר - שבו הם מצאו כל זכוכית בהישג יד שבורה - הוא נאבק
בהם כמו מטורף, מביט בהם במבט 'אני הולך להרוג אתכם' שכזה,
והתחילו לבעוט בהם ולהלחם עם השיניים והציפורניים." השוטר נראה
משועשע מאוד מכל התקרית, ואפילו דימה עם ידיו את התנועות
הפראיות של המטורף. "אז הם קוראים לגיבוי משטרתי. אני נכנס
פנימה, בא לקחת אותו, והוא נאבק, ואני בסוף מחטיף לו כמה מכות
עם האלה, כדי שישתוק, והוא שותק. עד שהגעתי כבר כמעט כל הבית
כבר היה בלי שום זכוכית, שתבין. ואז כשאני לוקח אותו, הוא צועק
עליי: "לא! לא! הוא בכל מקום! הוא רואה אותי! תרחיק אותו
ממני!!!", ואני גורר אותו משם, עד שהבאתי אותו לכאן, והוא
נרגע..." היה ניצוץ של אושר אמיתי בעיניו של השוטר. אני לא
בטוח איזה חלק מהסיפור בדיוק ריגש אותו. "בכל מקרה, החלוקים
הלבנים אמרו שנשאיר אותו כאן בזמן שהם הולכים להביא לו חליפה.
פראנויד, אם תשאל אותי, אבל אסור להם לתת דעה לפני שהם עושים
איבחון."
הבטתי בוויליאם, שהביט בי בחזרה, בלי למצמץ, עיניו פעורות
לרווחה. נראה כאילו הוא התאמץ להביט דרך עיניי, לתוך עיניי.
הבטתי בו בחזרה, מתקרב במקצת, מחייך חיוך קטן, מרגיע. עיניו
נפערו לרווחה, מבוהלות, והוא התכרבל בתוך עצמו, מרים את רגליו
כדי לבעוט בי, מרחיק אותי ממנו. "לא!! לא!!!!" הוא צעק, קולו
צרוד, מלא אימה, "תרחיקו אותו ממני!! לא!!! אני לא רוצה
אותו!!!! תורידו אותו ממני!!!!!"
צעדתי לאחור, מופתע. השוטר השני הביט בי בחיוך, והרים את
כתפיו. "אמרתי לך," הוא אמר, מביט בוויליאם, שהתפתל בפינה שלו
בקיר. הרמתי את מבטי, ושחררתי את נשימתי, שלא הבנתי שעצרתי.
"אכפת לך אם אני אבחון את הדירה שלו?" שאלתי.
"לא, בטח... תעלה למעלה, קומה שנייה, דירה 6."
הנהנתי אליו, והתחלתי לעלות אל הדירה. כשפתחתי את הדלת, קול
גרירה של רסיסי זכוכית נשמע, כזה שנשמע כשמטאטאים את האגרטל
שנשבר. ולעזאזל, נשבר באותו המקום הרבה יותר מארגטל אחד.
הרצפה הייתה מלאה לחלוטין בשברים זכוכית. אבל היא הייתה מלאה
לחלוטין, בצורה שלא השאירה אף זכר לרצפות של הרצפה, בצורה שבה
לכל כיוון שהבטת ראית ניצוץ מחזיר אור של איזשהו רהיט שבור.
הספה הייתה קרועה, הטלוויזיה נזרקה בכוח אל הרצפה, דלתות
זכוכית קטנות של אחד הארונות נופצו בברוטאליות, ידיות של ספלים
הופיעו בכל מקום, ונראה שהם כולם גורשו מצד אחד של החדר אל
השני- בבעיטות, בחבטות, בשיטות פרימיטיביות של אדם שאיבד
לחלוטין כל רעיון על איך לחשוב בהגיון. שלחתי מבט קצר בסלון
המבולגן, והלכתי לכוון השירותים. דלתות ההזזה של המקלחת נופצו
בעזרת ידיים חזקות, והן היו מפוזרות על הרצפה, וכמו בסלון,
נראה שמישהו ניסה להשאיר אותם בצד המרוחק של החדר. המים של
האסלה כולם נוקזו, לא היה לי ברור איך - עד ששמתי לב שהחלק
העליון של האסלה היה שבור וזרוק בתוך המקלחת. הוא פשוט הוריד
את המים ולא היו מים חדשים. לצד הרסיסים המרוחקים היה מפתח
קטן, ששיערתי שהתאים לדלת של השירותים, ולצידו היה טלפון
אלחוטי שחור. הבטתי בשתיהם במבט קצר. שמתי לב שהטלפון היה
עדיין דלוק.
הרמתי אותו והצמדתי אותו לאוזני - קול צלצול עמום נשמע. כיביתי
אותו והדלקתי שוב, ולחצתי על "חיוג מחדש". המספרים קשקשו
באוזני, ונשמע קול צלצול.
"הלו?" עלה קול מהצד השני. הקול היה צרוד במקצת.
"שלום, מדבר ג'יימס ברוקפילד ממחלקת המשטרה, האם את מקושרת
בצורה זו או אחרת אל וויליאם בורגוב?"
אפשר היה לשמוע שהיא לא הייתה מוכנה אל השאלה הזאת. היא היססה
לפני שהיא ענתה. "כ..כן... כן, הוא חבר שלי... מה הוא עשה?"
"אני מבין. האם את חושבת שתוכלי להגיע לתחנת המשטרה בעוד כחצי
שעה? יש סניף קרוב מאוד לביתו, אשמח לפגוש אותך שם." חצי שעה
תספיק לי כדי לצפות באבחון שלו במוסד, ולחזור לפגוש אותה.
"כן, כן... אבל מה הוא עשה? במה הוא סיבך את עצמו?" קולה היה
מבוהל, עם ניסיון ניכר לשמור על קור רוח - ניסיון נכשל.
"הוא לא עשה אף פשע חמור, אל תדאגי. אני רק רוצה לברר איתך
מספר דברים."
"ט..טוב... אני... אני אגיע לשם..."
"תודה רבה, גבירתי. אני אדבר איתך בעוד חצי שעה, אני מקווה.
להתראות."
"ל..להתראות..."
ניתקתי את הטלפון. לא הייתי בטוח למה הייתי צריך לדעת עוד על
הוויליאם הזה - במחשבה שנייה, הייתי בטוח לחלוטין. היה זה המבט
בעיניים שלו כשהוא הסתכל בעיניים שלי, הביט בהם במבט מזהה,
מזהה מישהו שהתעלל בו והרס אותו כל כך שהוא פחד ממנו בצורה כל
כך איומה... ואני הייתי חייב לדעת את מי הוא זיהה. הנחתי את
הטלפון במקום שמצאתי אותו, ויצאתי מהדירה.
ירדתי במדרגות, לכוון המקום בו הוא היה בפעם האחרונה. השוטרים
כבר עזבו, והשוטר שהסביר לי את המצב חיכה ליד הדלת. "או, יופי,
בוא. כבר לקחו אותו למוסד, עכשיו אפשר לחזור. רק רציתי לוודאות
שאתה יוצא משם חי." הוא חייך חיוך משועשע. "אתה יודע... שהוא
לא תפס אותך... מוהאהאהא!" הוא צחק ויצא משם, נכנס אל המכונית
שלו. שלחתי בו מבט לא משועשע בכלל, אבל הוא כבר הפנה אליי את
גבו.
נכנסתי אל המכונית שלי והתחלתי לנסוע לכיוון המוסד. מסתבר
שהרכב של המוסד עצמו לא הקדים אותי בהרבה - הייתי צריך לעצור
מאחוריו ברמזור, ועצרנו יחד מול המכון לאנשים המעורערים בנפשם.
ירדתי מהאוטו, והבטתי בוויליאם שהלך בתוך חליפה שקשרה את עצמה
בתוכו, כך שלא יכל היה להזיז את ידיו. מבטו זז ממקום למקום
באימה, מבולבל, מפוחד. הוא שלח מבט מפוחד בצילו שלו, והביט
באחד האנשים שהחזיק בו. "זה הוא, נכון? זה הוא! זה הוא! אני
יודע את זה! תרחיקו אותו ממני!! בבקשה, בבקשה..."
הסצנה עצמה הייתה די משעשעת, אני חייב להודות. כמה עוברי אורח
הביטו בוויליאם וצחקו או גיחכו, אבל אני השארתי את מבטי קפוא,
נכנס אחרי וויליאם אל תוך המכון. הרצפה הייתה רצפת שיש חלקה
ונוצצת - הבטתי בעצמי צועד במעיל הארוך שלי דרך ההשתקפות,
והשתעשעתי מהדמיון שלי עם בלשים מסרטי שרלוק הולמס ישנים-,
שהובילה למסדרון ארוך, עוברת דרך שולחן גדול עם מזכירה שהקלידה
משהו אל תוך מחשב, ומשם אל עשרות דלתות סגורות אשר מהן לא בקע
אף קול. וויליאם הביט מסביבו באימה, ולפתע עינו קלטה משהו -
משהו שכנראה עיני לא קלטה, כי הוא הפך ממש מבוהל באותו הרגע.
"הוא כאן! הוא כאן! אמרתי לכם! הוא רדף אחריי!!! תרחיק אותו!!
תרחיקו אותי!!!" הוא החל לבעוט ולזוז, בועט הצידה את אחד
השומרים שלו, ומתמחק ממגעו של השני. "הוא כאן! הוא רדף אחריי!
הוא בכל מקום! הוא רואה!" הוא החל לרוץ, רגליו מחליקות על השיש
הנקי, ועד שצבר תנופה לקחו מספר שניות טובות, בהן חזר וצעק
באימה על הוא שרואה, שתמיד שם. הבטתי בו חולף כשלפתע היכתה בי
הידיעה שהוא בורח - התחלתי לרוץ אחריו, השומרים המבולבלים קצת
אחריי. הוא יצא בחזרה אל אור השמש, כמעט מחליק על כל המדרגות
ללא עזרת האיזון של ידיו, שהיו כלואים בתוך חולצתו. עוברי
האורח ברחוב באותו רגע זזו לכל הצדדים, מפנים את דרכו של
וויליאם, מזהים את החליפה שלו ומדמיינים סיפורים על מטורפים
שוקקי-דם הנמלטים מהמוסד. למזלי, הגעתי אליו מהר מספיק, ותפסתי
אותו בשתי כתפיו. הוא נאבק בכוח, כוח שרק אימה אמיתית יכלה
להעניק לו. נאנקתי במאמץ, ולבסוף הפלתי אותו לרצפה, מצמיד אותו
בכוח אליה, עד שלבסוף הוא הפסיק להאבק, מביט בי במבט מלא אימה.

"הוא שם! הוא שם!" הוא צעק, מפסיק להאבק, מוודא שאני אשמע.
"מי שם?" שאלתי אותו, מתנשף.
"הוא! הוא רוצה אותי! הוא רוצה לשבור אותי שוב! הוא רוצה את
זה! הוא רוצה להרוג אותי שוב!"
"להרוג אותך שוב? למה אתה מתכוון?"
"הוא רוצה לקחת הכל!" הוא ניסה בשנית להאבק, אבל אחיזתי הייתה
יציבה. "להרוס הכל! להרוג הכל! להשמיד!"
שתי השומרים הגיעו לצידי, ושחררתי את כתפיו. הם הרימו אותו,
מחזיקים אותו באחיזה חזקה הרבה יותר ממקודם.
"לא!!! לא בחזרה לשם!! לא לשם!!! הוא שם!!!! רק לא לשם!!!!"
השומרים נאבקו כדי להצליח להחזיק אותו מלברוח מאחיזתם, בטח
ובטח שלא לגרור אותו בחזרה אל תוך המכון.
"עצרו! עצרו! תירגע!" צעקתי, מניח את ידי על כתפיו של וויליאם.
"תרגע!"
הוא הביט בי במבטו מלא האימה. "רק לא לשם! לא לשם!"
שלחתי מבט בשתי השומרים. "נביא אותו לתחנת המשטרה. אולי שם הוא
ירגיש יותר בטוח."
השומרים החליפו מבטים, ואז משכו בכתפיהם. אחד מהם רץ אל המכון,
כנראה כדי לדווח על השינוי בתוכנית, בעוד השני הביא את
וויליאם, השליו, אל תוך הרכב של המוסד. נכנסתי לצד מושב הנהג,
והובלתי אותו אל תחנת המשטרה. בעודי בתוך הרכב, הבטתי בתוך
קופסא קטנה לצד הנהג - הייתה זו טלוויזיה קטנה, משדרת היישר
מהתא המיוחד של וויליאם מאחורה. התא היה כולו צבוע בלבן,
וויליאם נראה רגוע למדי, מתנשם במקצת.
הגענו אל התחנה. הובלתי את וויליאם אל תוך חדר ההמתנה (שלמזלי
היה ריק באותו הרגע), והלכתי לוודאות שאף אחד לא משתמש בחדר עם
המראה החד צדדית. זה היה המקום המושלם; יכולתי לראות בדיוק מה
קורה באבחון, בלי צורך בהקלטה, והייתה לנו פרטיות.
אחד הרופאים של המכון הגיע, והובלתי אותו אל תוך חדר החקירות.
נכנסתי אל תוך התא, בעוד אחד השומרים הכניס את וויליאם פנימה.

התגובה שלו בהחלט לא הייתה כפי שציפיתי.
הוא שלח מבט יחיד על הזכוכית, ומיד זינק אל הדלת הסגורה באימה,
מנסה לטפס עליה. "הוא שם! הוא שם!!! תרחיק אותו, תרחיק אותו,
בבקשה... הוא שם! אני רואה אותו!" הוא החל לנסות לפרוץ את הדלת
בכוח - אבל הדלת הייתה משוריינת כנגד דברים כאלה בדיוק. הרופא
מיד רץ אל הוילון ופרש אותו על הזכוכית. התקדמתי אל הרמקולים,
הקשבתי בדריכות.
"מי שם? תרגע, הנה... אין אף אחד... מי שם, וויליאם?" נשמע
קולו של הדוקטור.
"הוא עדיין שם! הוא מאחורי הוילון! הוא שומע, הוא רואה... הוא
מחפש אותי... הוא רוצה לשבור אותי! אני לא אתן לו!!! לא!!"
"מי ישבור אותך, וויליאם? מי?"
"לא.. לא... הוא עשה את זה כבר! הוא עשה לי את זה! לא... אני
לא מוכן! לא.. הוא שבר אותי... למה הוא עשה לי את זה?"
"עשה לך מה, וויליאם?"
"הוא שבר אותי! הוא הרג אותי! הוא..."
"אני עדיין רואה אותך כאן, וויליאם. חי ונושם."
"הוא הרג אותי!" וויליאם שאג. "הוא הרג אותי! הוא השמיד אותי
כדי שהוא יוכל להיות!"
"מי השמיד אותך, וויליאם?"
"הוא! הוא!!! הוא תמיד שם!"
"מי זה הוא, וויליאם?"
באותה הנקודה נקטעתי. הדלת נפתחה, וג'וליה, אחת העובדות בתחנה,
הציצה פנימה. "היי, ג'יימס," היא לחשה. "יש איזה מישהי בדלת
שרוצה לדבר איתך. אומרת שהיא החברה של וויליאם."
"תכניסי אותה," אמרתי לג'וליה, והיא הנהנה, ויצאה מהחדר.
לא נראה שהחמצתי הרבה מהדיאלוג - למרות שהוא הזכיר לי יותר
מונולוג -
"למה שהוא ירצה לתפוס אותך, וויליאם?"
"הוא רוצה לתפוס אותי! הוא רוצה לשבור אותי! הוא רודף אחריי!
אתה לא רואה? הוא בכל מקום!"
"תרגע, וויליאם. מי זה? תסביר לי מי זה, וויליאם."
הדלת נפחה שוב, ואישה צעירה נכנסה פנימה, עיניה נוצצות בדאגה.

"מה קרה לו? מה הוא עשה?" היא שאלה אותי מיד. היא לא הייתה
מבוגרת מדי, בת 24 הייתי מעריך, בעלת גזרה יפה.
"אני חושש שהוא נתקף. אני לא יודע מה תקף אותו, אבל זה גרם לו
לטראומה כלשהיא... אני לא בטוח. נצטרך לחכות לאבחון של הדוקטור
כאן."
"איפה הוא? תן לי לראות אותו," היא אמרה, נשמעת מודאגת. היא
התקרבה אל הרמקולים, שהדהדו 'מי, וויליאם?' ו'זה הוא! זה הוא!
הוא שבר אותי!'. "אני צריכה לראות אותו," היא אמרה, יוצאת
מהחדר. התחלתי ללכת אחריה. היא רצה לכוון הצד השני של המסדרון,
לכוון הכניסה אל חדר החקירות.
רצתי אחריה. "אסור לך להכנס!" צעקתי אליה, אבל היא התעלמה. היא
סובבה את המנעול של הדלת במהירות, ולפני שהספקתי להניח את ידי
על כתפה, היא פתחה את הדלת ונכנס פנימה. וויליאם, שהיה מכווץ
בפינה בחדר הביט בה אימה, ואז פלט צעקה, צעקה כל כך מלאת אימה
שהיא הדהדה בכל תחנת המשטרה. וויליאם רץ אל הקצה השני, הרחוק
יותר, של החדר, קובר את פניו בידיו, וצועק "זה הוא! זה היא!
היא זה הוא! הוא זה הוא, גם היא זה הוא! הוא זה היא! אבל הוא
זה לא היא!!!"
משכתי את האישה בכוח ממתוך החדר, וסגרתי את הדלת. "לא
התכוונתי... לא רציתי לעשות את זה, באמת..." היא אמרה, מביטה
בי במבט מלא אימים.
"מה קרה? מה עשית?" שאלתי אותה. הסבלנות שלי התחילה להתפקע.
"באמת! לא התכוונתי... לא רציתי..."
דחפתי אותה הצידה. נמאס לי לשמוע שאלות שחוזרות על עצמן,
ותשובות שחוזרות על עצמן עוד יותר. פתחתי את הדלת, נכנסתי
פנימה. וויליאם המבוהל ישב בפינה של החדר, הדוקטור לידו. הזזתי
את הרופא הצידה בתנועה אגרסיבית, והבטתי בוויליאם.
"וויליאם. תקשיב לי. מה האישה הזאת עשתה לך, וויליאם?"
הוא הביט בי במבט אומלל, מבט של עכבר שמביט בחתול. "היא זה
הוא... הוא זה היא... אבל הוא זה לא היא... היא זה לא הוא...
כי הוא שבר אותי..."
הבטתי בו במבט עמוק. הרמתי את מבטי אל הווילון, שהוסט הצידה
במקצת, הבטתי במראה החד צדדית. המראה! המראה...
"הוא מפחד," אמרתי בהחלטיות. הרופא שלח בי מבט של 'נו שיט
שרלוק'. "הוא מפחד..."
גיחכתי באירוניה, באי אמונה. קמתי, ופשוט יצאתי מהחדר, השארתי
שם את הרופא ואת וויליאם.
בראשי לא הצלחתי שלהפסיק לחשוב. להפסיק לחשוב על וויליאם...
לחשוב על האדם שנשבר... לחשוב על האדם שבכל מקום רואה אותו,
שרודף אותו... ולא יכולתי לחשוב, לא יכולתי להאמין, על מישהו
שמפחד מעצמו....