היינו הידידם הכי טובים, היינו כמו אחים, אך משהו ניכנס לחיי
ושינה את כל מה שבנינו יחד!
בנינו תוכניות, חתונה, שמות לילדים, ירח דבש, דירה...
זה נראה הדבר הכי משולם שיש. אבל עכשיו, עכשיו אנחנו מתנהגים
כאילו אנחנו לא מכירים אחד את השניה.

הכרתי את אוהד לפני שנתיים, הייתי צריכה את העזרה שלו-המחשב
שלי התקלקל.
מאותו היום לא נפרדנו. זה התחיל משיחות של שעות כל יום. סיפרנו
אחד לשני הכל, בכינו אחד לשני צחקנו, בכינו, ואפילו רבנו.
אבל איפשהו התאהבת בי, ואני לא הרגשתי ככה כלפיך כי הייתי
מאוהבת במשהו אחר. לא סיפרת לי את זה, אבל ראיתי את זה בעניים
שלך!
כל יום שעבר קירב אותנו אחד לשניה יותר ויותר, לא עבר יום אחד
מבלי שנתראה גם אם זה יהיה ב 12 בלילה, היינו חייבים להיפגש.
כולם ראו "שזה זה" אנחנו הזוג המושלם. ההורים שלנו כל כך
התלהבו מזה שאנחנו קרובים.
אתה יודע שהסביבה לחצה עלינו נכון?! אתה יודע שאני פחדתי לאבד
אותך נכון?!
למרות שרבנו כל שני וחמישי, לא יכולנו להתעלם מזה, משהו בא
לבקש סליחה גם אם הוא לא אשם...
אתה יודע מתי הבנתי שאני אוהבת אותך? באמת, באמת אוהבת אותך?
שטסתך ללונדון לשבועיים, הרגשתי שלקחו לי חצי מהלב שלי. היית
כל כך חסר לי. אבל יאמר לזכותך שכיפרת על כך והקדשת לי את כל
הזמן שבעולם.
באותם חודשיים של החופש הגדול, הרגשתי יותר קרובה אליך, התחלתי
להימשך אליך, רציתי משהו מעבר, אבל איכשהו זה לא הסתדר. היה בי
פחד, פחד לאבד.
ואז הכרתי את שלומי, למה לא הקשבתי לך? למה לא נישארתי איתך?
עכשיו, עכשיו שום דבר לא יעזור, אנחנו מתנהגים כמו שני עיוורים
אילמים, מפחדים להתקרב יותר מדי שמשהו יפגע יותר.
כל אחד פגע בשני ולאף אחד אין אומץ!
אני רוצה שתדע שאני מצטערת, שאני אוהבת אותך... רוצה להיות
איתך-תמיד!

מתי תשבר השתיקה?! עד אז שניינו לא נדע, אנחנו נמישך להשפיל
מבט כשדכינו מצטלבות, כמו שני עיוורים אילמים שמאבדים רגעים
חשובים...
אוהבת אותך- תמיד!