זה היה באחר צהריים מעונן אחד. יום רגיל, לא מיוחד. הייתי לבדי
במגרש הכדורסל והתאמנתי בקליעות בצעד וחצי כשפתאום הבחנתי בו,
עומד מאחורי גדר המתכת הפרוצה ומתבונן בי. דווקא די חמוד
חשבתי. שיחקתי אותה "קול" עד שקלטתי אותו מתקרב.
"היי, אני אור"
"סיוון"
"את יודעת, את משחקת ממש טוב יחסית..."
"יחסית לבחורה אתה מתכוון?!"
"לא אמרתי את זה..."
"אבל זה מה שחשבת!"
"אה..."
"רק שתדע שאני יכולה לקרוע אותך בכל רגע שארצה!"
"את מציבה לי אתגר?"
"בהחלט" אמרתי, וזרקתי אליו את הכדור. נמאס לי להתאמן סולו.
וככה התחיל המשחק שלנו.
הוא מכדרר וישר קולע, אני תופסת את הכדור ומכניסה ישר אחריו.
הוא זורק ומחטיא ואני תופסת "ריבאונד" וקולעת. אני מתקדמת לסל
נוסף אך הוא חוטף את הכדור וקולע בעצמו.
כך המשכנו לשחק במשך כ-10 דקות כשהתוצאה צמודה לאורך כל
המשחק.
"הפסקת שתיה" הוא מכריז ומוביל אותנו לברזיה.
"את משחקת יותר טוב ממה שחשבתי..." הוא מודה.
"כן, כן, אני יודעת" עניתי "אבל גם אתה לא רע בעצמך..."
שנינו צחקנו.
"אם לא תפספס איזה סל או שניים אני לא אספיק לקרוע אותך היום"
אני מחייכת.
"מקסימום אם נגמור בתיקו ניפגש למשחק חוזר". רמז??
"נראה..."
"את יודעת, יש לנו סגנון משחק דומה. אנחנו יכולים להיות צוות
טוב". עוד רמז??
"תן לי קודם לנצח אותך קצת" אמרתי עם מבט שובב, תפסתי את הכדור
ורצתי לסל. הוא כמובן, תוך שניה מתאפס וישר אחרי.
חזרנו לשחק.

"בוא'נא יוסי, קבל ת'מתלהבת הזאת. העיזה לחזור למגרש שלנו.
משחקת אותה כדורסלנית"
"כן, והפעם היא הביאה איתה חבר, איזה חמודה, חושבת שיעזור לה"
שני ערסים לבושים בגופיות ובהמון פוזה נכנסו למגרש. אלה היו
אותם שניים שכמה ימים קודם העיפו אותי מהמגרש, ואני חייבת
לציין שלא בעדינות יתרה. ואור, משחק אותה גיבור "חברה, עזבו
אותה בשקט ואל תפריעו לנו לשחק".
"איזה מתוק, מגן על החברה הקטנה שלו" אמר אחד הערסים.
"תקשיב לי טוב" אמר השני "זה המגרש שלנו ואנחנו נשחק פה מתי
שבא לנו ואתם תעופו כשאנחנו אומרים! ברור?!".
"זה מה שאתה חושב!"
"אור, עזוב, בוא נלך. אין לי ראש לשטויות האלה"
"סיוון אני לא מוכן שהם יתנהגו ככה אלי ובטח שלא אליך"
"תעשה לעצמך טובה גדולה ותקשיב לחברה שלך. אתה לא רוצה אותנו
עצבנים עליכם. אחרת מי יודע מה יקרה בפעם הבאה שהיא תהיה פה
לבד..." אמר אחד הערסים, תוך כדי שהוא נועץ מבטים מגעילים
בגופיית ספורט הצמודה שלבשתי.
"תשמע, נמאס לי כבר ממך. בואו משחק שניים נגד שניים עד 20
והמפסידים לא מתקרבים חודש למגרש". אור והרעיון הדפוק שלו. רק
זה חסר לי. משחק נגד שני הגורילות האלה, ועוד כשהם ככה
עצבניים.
הערס נראה משועשע. "אתם? נגדנו? אתה חושב שאתה והבחורה הזאת
משתווים אלינו?"
"אנחנו יכולים לכסח אותכם בלי בעיה, נכון סיוון?"
"אור, אני לא חושבת שזה רעיון טו..."
"אז מה? ככה נוותר להם? לא מתאים לי ולא נראה לי שזה מתאים
לך..."
"זה לא אבל..."
"אז יאללה, משחקים!"
התחלנו לשחק. מסתבר שאור צדק. אני והא יחד זה באמת צוות טוב.
השלמנו את המהלכים אחד של השני כאילו תכננו את זה מראש. למרבה
הצער גם לערסים לא היתה חסר ורוב הזמן הם הובילו, אבל אנחנו
תמיד צמצמנו את הפער.
המשחק ממשיך.

4:0 להם.
8:10 לנו.
14:12 להם.
16:17  לנו.
19:18 להם.

הסל הקובע. הכדור אצלי. אני מכדררת ומנסה להתקרב לסל. אחד
הערסים חוטף לי את הכדור. הוא מנסה למסור לחבר שלו אבל אני
מחזירה אלי את הכדור. אור פנוי. אם הוא יתפוס את הכדור ויקלע
ניצחנו. אני מוסרת לו את הכדור וצועקת "הכדור בידיים שלך!".
"אני יודע" הוא עונה תוך תפיסה של הכדור. הוא מכדרר קצת, מתקדם
לכיוון הסל, מכוון, זורק ו...
מחטיא.
הכדור פוגע בסל, חוזר ישר לידיים של אחד הערסים שמכניס אותו
בלי בעיה לחישוק בצעקה גדולה.
המשחק נגמר ואנחנו הפסדנו.
הלכתי לצד לקחת את התיק שלי והשארתי את הערסים באמצע המגרש
לחגוג את נצחונם הגדול כמו זוג קופים שיכור.
אור הלך אחרי.
"מצטער"
"הכדור היה בידיים שלך..."
"אני יודע"
"והפלת אותו..."
"מצטער"
"גם אני"
הבטתי בו, עומד לידי בראש מורכן עם עיניים עצובות, מבט אחרון,
הסתובבתי והלכתי הביתה.






נו "אור", הבנת את הרמז...?